הרבה תורות ורעיונות היגגתי בחיי, חלקם טובים יותר, חלקם פחות, אך את התורה שאני הולך להציע בפניכם, אני מחבב במיוחד. היא שמא אפילו הנועזת ביותר
המאמר בוחן את מהות הקדושה לא כפרישה מבודדת מהעולם, אלא כיסוד דיאלוגי וחברתי המבוסס על הכרה הדדית בין בני אדם. המחבר מסביר כיצד אברהם אבינו התמיר אמונה פנימית ויחידאית לשפה משותפת, ובכך הוריד את הנוכחות האלוהית אל המציאות הממשית. דרך ניתוח המושג “עדה” ופרשנות למעשי המלאכים, מובהר כי קדושה שאינה מחוברת לכלל עלולה להיות הרסנית, כפי שקרה בסיפורם של נדב ואביהו. המאמר מדגיש כי “ברית הלשון” והתקשורת הבין-אישית הן הכלים המרכזיים לתיקון עולם ולהשראת השכינה בארץ. בסופו של דבר, היעד האנושי הוא הגעה ל”שפה ברורה” ולהרמוניה קיומית שבה הידיעה הרוחנית ממלאת את החיים כולם.
מאמר זה התחדד והתלבן בשיח משותף עם ש”ב הגאון הר’ נתנאל אדלר שיחי’. והתודה והערכה נתונה לו על ההפריה וההעשרה בלתי רגילה – כדרכו בקודש מקדמת דנא.
סיפורו של אבי האומה היהודית והאמונה המונותאיסטית, אברהם אבינו, מתחיל למעשה משום מקום. כך מבלי שאנו באמת יודעים על דמותו דבר וחצי דבר, מופיעה הוראת
פרולוג: בפרק הקודם עסקנו בהרחבה במתח שבין הגורל לייעוד – בדמותו וחייו של אברהם, בחלק הראשון של חייו, כפי שעולה ומתגלה לפנינו בעלילותיו המתוארות בחלקו
בפרשת וירא, מופיע מוטיב הצחוק בהקשרו של לידת יצחק, פעמיים. הפעם הראשונה, היא כאשר המלאכים המבקרים באוהלו של אברהם, מבשרים ע”כ כי “שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ
סיפורו של אברהם הוא חידה אחת גדולה. לפחות בראשית דרכו. אנו נעדרי כל מידע אינפורמטיבי מטרים אודותיו – כך שאיננו יודעים מיהו בכלל אותו אברהם
מאמר זה בהרחבה במושגים “ברית הגורל” ו”ברית הייעוד” כפי שהוצגו על ידי הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ’יק בנאום מכונן משנת 1957. המאמר מטעים כי ברית הגורל מייצגת את החיבור הקיומי והבלתי נמנע של העם היהודי, המבוסס על שותפות בגורל היסטורי, אסונות (כמו השואה), ורדיפות. לעומת זאת, ברית הייעוד מתייחסת לייעוד הרוחני והמוסרי של האומה, הכולל את המחויבות לתיקון עולם ולחיים אידיאליים, והיא אינה טריוויאלית אלא תובענית. בנוסף, המאמר בוחן כיצד שני רבדים אלו של הברית מופיעים בחייו של אברהם אבינו בפרשת “לך לך” ובסיפורי הבריתות שכרת עם האל, המהווים ארכיטיפ לקיום היהודי שצומח מתוך קושי וטרגדיה. זהו מסע רעיוני בדמותו וחייו של אברהם מתוך פריזמה זו של שאלת הברית ואופן התגבשותה בחייו.
מאמר זה המובא כאן במלואו – ככתבו וכלשונו, הוא הקדמה לספר ׳אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה׳ – מחשבות ורעיונות בימי זעם וסופה – מלחמת חרבות ברזל. שהוא יומן מחשבות רפלקטיבי, שנכתב בשנתיים האחרונות, החל מהטבח המחריד בשמחת תורה תשפ”ד (7 באוקטובר 2023) והמלחמה הקשה שפרצה באותו יום נוראי – ועודנה נמשכת עד עצם היום הזה. היו אלו אירועים אשר היוו נקודת מפנה דרמטית בתולדות העם היהודי, הקרובים בדוגמתם רק לשואה במאה הקודמת. חיבור זה בוחן את ההשפעה העמוקה של אירועים אלו על התודעה והנפש, ומבקש למצוא בהם משמעות ופשר. במאמר זה, מוצעת השוואה בין חווית המלחמה למעמד הר סיני, ובכך כי שניהם מהווים אירועים מעצבים המגדירים מחדש את מצב האומה. כמו״כ מתייחס למזמור כז׳ הידוע במילותיו הפותחות ׳לְדָוִד ה׳ אוֹרִי וְיִשְׁעִי׳, ומאיר את מילותיו של פרק זה, כמקור לתקווה והתמודדות מול השכול ואימת המלחמה, תוך דגש על מציאת יציבות וביטחון בקודש אל מול הארעיות והפחד. כך גם מודגשת החשיבות במציאת משמעות ותקווה דווקא בעיצומה של המלחמה. אתם מוזמנים לצלול פנימה.
במאמר קודם הרחבתי את הדיבור אודות עניינה של פרשה שניה בקריאת שמע, ועד כמה היא מייצגת את הצד הפרקטי-יישומי של האמונה היהודית. במאמר זה ברצוני
מאמר זה שהוא שני בסדרה, ממשיך לבחון את תפיסת האהבה במשנתו של רבי עקיבא, ומציע כי הוא הופך את האהבה מרגש לחוק מחייב, ובכך מציע מענה לשינוי שחל בעם היהודי לאחר חורבן בית המקדש השני. הוא מציג את אהבתו של רבי עקיבא כאב טיפוס של מסירות והקרבה, ומקשר את סוגיית הייסורים והעיסוק בתורה לאותה התמסרות. לבסוף, המאמר משווה את תפיסת האהבה של רבי עקיבא לזו הנוצרית, ומסביר כיצד הוא הפך את האהבה לחוק כמענה לאתגור הנוצרי של החוק היהודי.