מאמר זה נכתב לפני כחמש שנים (חודש אב תש״פ – 08/2020), ממש סמוך ונראה להסתלקותו של אחד ההוגים היהודיים החשובים והמשפיעים בדורנו, הרב עדין אבן
ביום חמישי האחרון הייתה לי הזכות להשתתף בתוכנית ׳התוועדות׳ המשודרת ברשת מורשת – בערוץ כאן 11, זאת בהנחייתו הכה מיוחדת של ידידי ורעי מנדי גרוזמן.
מבוא: לפני שלוש שנים, בטו׳ אדר – שושן פורים תשפ״ב הסתלק לעולמו אחד הרבנים החרדיים המשפיעים ביותר, מי שאף נחשב בעיני רבים כגדול הדור, הרב
סבא שלי, או זיידע, כפי שנהגנו לקרוא לו, היה איש עתיק. עתיק מאוד. הוא לא היה עתיק כי הוא היה קשיש. למעשה הוא נולד עתיק.
מחר טז’ בחשוון, הוא גם יום פטירתו של אדם שהיה בילדותי נוכח מאוד בחיי, וללא ספק גם השפיע עליהם עמוקות, ראש הישיבה המיתולוגי, הרב אליעזר
דסי אחותי הגדולה זכרונה לברכה, שהלכה לעולמה כשהיא קטנה כל כך, נפחה את נשמתה בד’ תשרי תשמ״ה. כן, ממש היום לפני כמה עשרות שנים. במשך
בשנה שעברה לרגל שבוע הספר תשפ”ג – 2023 פנתה אליי, חברתי המשוררת נועה שורק, בכדי לבדוק אודות האפשרות לקיים עמי ראיון אודות הספרייה שיש לי
מאמר אישי המגולל זיכרון ילדות רחוק, איך חג החנוכה תשמ״ה -1984 הפך להיות נקודת מפנה אופטימית בחיי, אחרי טרגדיה קשה שנחוותה במשפחתי כמה חודשים קודם לכן.
פרולוג: מאמר זה נכתב לפני כשנתיים, בתקופה שבה חוויתי משבר אישי עמוק בחיי. כזה שהיה כרוך בפירוק הבית הזוגי, אחרי כעשר שנות נישואין. באותה תקופה
את מאיר שלו, הכרתי לראשונה דווקא מהצד הפחות מוכר שלו. כמי שנחשב לאורך כבר עשרות שנים, אחד הסופרים החשובים ובולטים בהוויה הישראלית, פחות ניתן דגש