ראש השנה

במאמר קודם עסקנו בהרחבה בדברי חכמים במדרש אודות בריאת האדם וטיבו הדואלי – האופן שבו מידות האמת והשלום שוללות באופן גורף את בריאתו באשר הוא

מאמר תיאולוגי מקיף העוסק במושג “יום הדין” בראש השנה, ומבאר את אופיו הייחודי של דין זה. ראשית, הרעיון במאמר משווה את דין האדם בראש השנה לדין שאר חלקי העולם המתקיים בשלוש נקודות זמן אחרות (פסח, שבועות, סוכות), ומדגיש כי הדינים האחרים נוגעים לצרכים הקיומיים של האדם (תבואה, פירות, מים) ולא לישויות עצמן. שנית, בהקשר זה מפרש המאמר את לשון המשנה כי “כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון” כמייצגת את מעמדו הבלעדי של האדם כישות “יחידאית” העומדת למשפט. שלישית, המקור מנתח את מרכיבי תפילת “מלכויות, זכרונות ושופרות” של ראש השנה; המלכויות מייצגות את ההכרה במלכות ה’, הזכרונות מבטאים את בחינת קיום העולם מראשיתו, והשופרות מסמלים את התגלות היחידאיות של האדם במרחב. לבסוף, הטקסט מבהיר כי דינו של האדם בראש השנה הוא למעשה דינו של העולם כולו, כאשר האדם, באמצעות מעמדו המוסרי, מכריע את גורל הבריאה.

המאמר מתמקד בראש השנה כזמן לתיקון עמוק של הקשר בין הגוף לנשמה ובין האדם לאלוהיו, וזאת דרך מושג האינטימיות. הוא פותח בתיאור הקונפליקט הפנימי והמלחמה המתמדת בין הצרכים הגשמיים לשאיפות הרוחניות, המסתיימת לכאורה בכישלון הדדי. הפתרון לקונפליקט זה מוצג כאינטימיות, מרחב שבו הגוף והנפש מתאחדים. המקור מקשר את ראש השנה לנסירה הקבלית, שהיא הפרדת אדם וחווה שאפשרה מפגש פנים אל פנים ולידת אינטימיות. לבסוף, הוא מדגיש את תורת רבי נחמן מברסלב על ההתבודדות כדרך לחידוש האינטימיות עם האל, ומסכם שיום זה מאפשר לאדם להתפייס עם גופו ורוחו ולחדש את בריתו עם הבורא.

המאמר בוחן את רעיון התשובה מנקודת מבט אופטימית וקוסמית, השונה מהתפיסה המקובלת. הוא מתמקד בכוונת האדם בראש השנה, לפנות אל האל, לא למען גאולתו האישית, אלא למען כבוד אלוהים בעולם. המאמר טוען כי התשובה מתחילה דווקא בהכרה במשמעותיות של הבריאה ובנוכחות האלוהית שבה, כאשר רק לאחר מכן הוא פונה אל תיקון המעשים הפרטיים. המאמר משתמש בתפילות הסליחות וראש השנה כדוגמאות לכך כי הביטחון בגאולה נובע מתפיסה זו. הדיון מגיע לשיאו בניתוח תפילת משה לאחר חטא העגל, המדגישה את החשש מכבוד השם בעולם, ולא רק מגורל עם ישראל.

״וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיֹםוּבוֹ תִּנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָוְתֵשֵׁב עָלָיו בְּאֱמֶת אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַּיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵדוְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר

מבוא: מאמר זה היה אמור להתפרסם בערב ראש השנה, אך לצערי לא היה סיפק בידי להשלימו עד היום – יום השנה הראשון לאסון הגדול ביותר

יש משהו בהתחלות הללו, שבסופו של דבר (תרתי משמע), מעניקות לחיינו משמעות. הן באות כתשובה ניצחת הולמת אל הרוטינה. מאתגרות את המנגנון הרפיטטיבי של החיים

אמש קיימתי את השיעור הרביעי בסדרה ׳עיונים במחשבת התשובה׳, המתקיים בבית הכנסת ׳אוהבי ציון׳ שבשכונת נחלאות בירושלים. לרגל ראש השנה שיחול בעוד שלושה ימים, למדנו