בפרשתנו זו ואתחנן, מוצאים אנו רצף של הוראות שמשה רבינו מורה בפני העם היהודי, אשר לכאורה אין כל זיקה עניינית ביניהם, ובכל זאת הן מופיעות
בשורות הבאות אני רוצה לחלוק עמכם את סיפורו של פריט אחד, מיוחד במינו, מתוך אוסף אמנות שנמצא בבית אוצרותיי, שעניינו: ׳ירושלים בראי האמנות לדורותיה׳. דומני
המאמר בוחן את תפיסת תשעה באב כנקודת מפנה הכוללת תקווה לגאולה, ולא רק יום של טרגדיה, ומדגים כיצד אסונות היסטוריים בחוויה היהודית היוו לעיתים קרובות את הזרעים להתחדשות וצמיחה. המחבר משרטט תהליך מעגלי ומתמשך לאורך שלוש מאות שנה, החל מהמאה ה-17, שבו משברים כמו גזרות ת”ח ות”ט, דרך תנועות כמו השבתאות, החסידות, ההשכלה והציונות, ועד השואה והתקומה, הזינו והצמיחו זו את זו בתנועה בלתי פוסקת לעבר הגאולה. למרות האופי הטראגי של אירועים אלו, המאמר מדגיש את החוסן הפנימי ויכולת ההתחדשות של העם היהודי, המוביל בסופו של דבר להקמת מדינת ישראל ולשגשוג הרוחני, התרבותי והחומרי.
לפני כ 1900 שנה, בשנת 130 לספירת הנוצרים, נפל דבר בישראל. צעיר יהודי בשם שמעון בר כוכבא, שהורתו וגדילתו ממש היו לא בהכרח מתוך שורות
לְדַבֵּר משמעו לחיות. ישות חיה היא ישות מדברת. בל׳ של משורר תהילים (קטו’ יז’) המתים נקראים “יֹרְדֵי דוּמָה“. האפיון הכי בסיסי של מציאות מתה, היא
את יום השואה הזה תשפ”ה, אני מציין סמוך ונראה לביקור רב העוצמה שזכיתי בו, אך לפני שבועות ספורים בעיר סלוניקי שביוון. נסעתי לשם עם צוות
מבוא: אשתקד, עם צאת יום הכיפורים תשפ״ד (בתאריך 26/09/23), פרסמתי את השורות הבאות, זאת לאחר אותם אירועים קשים וחסרי תקדים, בעיר העברית הראשונה – תל
לפני כ 1900 שנה, בשנת 130 לספירת הנוצרים, נפל דבר בישראל. צעיר יהודי בשם שמעון בר כוכבא, שהורתו וגדילתו ממש היו לא בהכרח מתוך שורות
יום הזיכרון לשואה תשפ”ד שאותו ציינו השנה, לא דמה בשום צורה לכל “ימי השואה” שקדמו לו – מראשית ימיה של מדינת ישראל לפני 76 שנים.
בימים ההם בזמן הזהֿ, תמיד קמה וניצבת שאלת היחס אל הרוע, אל אותה מפלצת תקופתית שקמה ומאיימת על העולם ושלומו. אך בראש ובראשונה, במקרה או