בסדרת מאמרים זו, אנסה להציג תזה הרואה באמונה היהודית כיחידה המורכבת משתי שכבות שונות, זו האידאלית והמכוונת מחד, וזו היישומית, שנתבעת מאיתנו לממש בפועל בחיינו
מאמר זה נוגע בתכונתה העמוקה ביותר של האמונה, השִׁמְעִיּוּת. פרשת ואתחנן נסבה רובה ככולה סביב תכונה זו, פשרה ומקומה באופן שבו התכוננה האמונה היהודית בנקודת
מחשבות באישון ליל, באי שם. על כוכבים ומזלות, כוכבים קמים וכוכבים נופלים. אני שוכב לי באי שם בדרום הארץ. מישיר כבר במשך שעות מבט השמימה.
לְדַבֵּר משמעו לחיות. ישות חיה היא ישות מדברת. בל׳ של משורר תהילים (קטו’ יז’) המתים נקראים “יֹרְדֵי דוּמָה“. האפיון הכי בסיסי של מציאות מתה, היא
יהונתן גפן היה הראשון שהכיר לי את האלוהים החילוני. כן, כמה שזה נשמע אולי הזוי, כי הוא בטח האחרון שבכלל התכוון להכיר למישהו אלוהים כלשהו.
לפני שש שנים נסתלק לבית עולמו, איש מיוחד ונדיר, שהייתה לי הזכות להכירו בשנותיו האחרונות, בעיקר בזמן שהותי אצל חלקת מחוקק ספון, בעיר האדטיש שבאוקראינה,
במאמר קודם עסקנו בהרחבה באבחנה התיאולוגית העמוקה שבין ׳עדות׳ ל׳סיפור׳, אם בהקשרו הפרטני בעניינו של ליל הסדר, ואם בהקשר אמוני רחב ובסיסי יותר. במאמר זה,
את הסדר הציבורי שערכתי אמש (כמדי שנה, בעשור האחרון), פתחתי בהצגה בפני קהל המשתתפים, מסמך שהוא בעיניי מופלא ומצמרר כאחד, שלאחרונה היתה לי הזכות לרכוש
הקדמה: בעוד איזשהו פרק זמן, כנראה לא ארוך מדי, ברגע קט אחד יתחולל משהו שהוא יהיה דרמטי ואפילו מכונן בהיסטוריה של עמינו. יהודי קשיש אחד
הלילה ליל יח׳ בטבת, חל יום פטירתו של הרב פרופ׳ אברהם יהושע השל. זהו יארצייט יובל להסתלקותו, לפני חמישים שנה ביז׳ טבת תשל״ג (23/12/1972). השל
