מחר טז’ בחשוון, הוא גם יום פטירתו של אדם שהיה בילדותי נוכח מאוד בחיי, וללא ספק גם השפיע עליהם עמוקות, ראש הישיבה המיתולוגי, הרב אליעזר
דסי אחותי הגדולה זכרונה לברכה, שהלכה לעולמה כשהיא קטנה כל כך, נפחה את נשמתה בד’ תשרי תשמ״ה. כן, ממש היום לפני כמה עשרות שנים. במשך
מאמר זה נכתב לפני כארבע שנים (חודש אב תש״פ – 08/2020), ממש סמוך ונראה להסתלקותו של אחד ההוגים היהודיים החשובים והמשפיעים בדורנו, הרב עדין אבן
בשנה שעברה לרגל שבוע הספר תשפ”ג – 2023 פנתה אליי, חברתי המשוררת נועה שורק, בכדי לבדוק אודות האפשרות לקיים עמי ראיון אודות הספרייה שיש לי
מאמר אישי המגולל זיכרון ילדות רחוק, איך חג החנוכה תשמ״ה -1984 הפך להיות נקודת מפנה אופטימית בחיי, אחרי טרגדיה קשה שנחוותה במשפחתי כמה חודשים קודם לכן.
פרולוג: מאמר זה נכתב לפני כשנתיים, בתקופה שבה חוויתי משבר אישי עמוק בחיי. כזה שהיה כרוך בפירוק הבית הזוגי, אחרי כעשר שנות נישואין. באותה תקופה
את מאיר שלו, הכרתי לראשונה דווקא מהצד הפחות מוכר שלו. כמי שנחשב לאורך כבר עשרות שנים, אחד הסופרים החשובים ובולטים בהוויה הישראלית, פחות ניתן דגש
לפני כמה שבועות התארחתי בתוכנית ׳המבדיל׳ באתר ׳כיכר השבת׳, לשיחה אישית מעמיקה (עד כמה שניתן לעשות זאת בפלטפורמה שכזאת בזמן יחסית קצר), עם חברי היקר
הפילוסוף פרופ’ יוסף אגסי, הלך הבוקר לעולמו. וזה החזיר אותי באחת למעלה מעשרים שנה אחרונית. אל שנותיי ההם בישיבה שבבני ברק. אותם ערבים מתוקים שהייתי
ר’ חיים קנייבסקי, היה כול מה שכול רציתי לברוח ממנו בעולם החרדי בו גדלתי, אך בו זמנית ממש, גם כול מה שכול כך נכספתי אליו
