היום צום שבעה עשר בתמוז, בו אנו מציינים מספר אירועים לאורך ההיסטוריה היהודית, שכמו נזדמנו אל היום הטרגי הזה. וכך ל’ המשנה במסכת תענית: חמשה
מאמר זה, המבוסס על שיעור מקיף, בוחן את מושגי הקדושה והאופן שבו היא נוכחת ופועלת בקולקטיב היהודי בספר במדבר, תוך התמקדות ביחסים המורכבים בין הפרט לכלל והקשרם לנוכחות האלוהית. הוא מנתח אירועים מרכזיים כמו מפקדי העם, מעשה המרגלים, ומחלוקת קורח, כדי להדגיש את המתח בין קדושת הקהילה כולה לבין הצורך בנבדלות טרנסצנדנטית. המאמר מתעמק בסיפור בלק ובלעם, מראה כיצד ניסיונו של בלק לקלל את עם ישראל נכשל והפך לברכות המדגישות את הייחודיות והחוסן הלאומי. עם זאת, הוא חושף כיצד פיתוי בנות מואב ואירוע פעור גילו נקודת תורפה זו, שבה הפיכת האינטימיות לפומבית הובילה להתדרדרות. מעשה פנחס, המייצג קנאה קדושה ונבדלות, מתואר כתגובה ההכרחית לשמירת הקיום הלאומי, ומודגש הקשר ההדוק בין התנהלות הקהילה לבין הימנעות ממגיפות. אתם מוזמנים לצלול פנימה במסע הגותי מרתק לאורך הפרשיות בס׳ במדבר.
המאמר בוחן את המוות, טומאה וטהרה בהקשר דתי, במיוחד לאור פרשת חוקת. הוא מנסה להסביר את הסלידה הדתית ממושג המוות והתפיסה שהמוות גורם לטומאה, בניגוד לחיים שהם טהרה. המקדש מתואר כמרחב טהור לחלוטין שמבטא את הדחייה המוחלטת של המוות והסופיות, ומייצג את החיים הנצחיים והמשמעות. תהליך הטהרה, אף על פי שנראה אבסורדי, נתפס כפעולה שמחזירה את האדם לתפיסה של חיים אינסופיים, תוך דחיית תחושות הציניות והספקנות הקיומית. לבסוף, המאמר מרחיב את מושג הטומאה והטהרה מהמקדש אל הבית והאינטימיות, כמרחבים שגם בהם יש לשמר את הטהרה מהמוות, ואל מושג טהרת המשפחה כביטוי לחזרה למקור החיים.
״וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל
מאמר זה מתמקד בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, המהווה את ליבת תהליך הכפרה היהודי בתקופת בית המקדש, כפי שמתואר בפרשת “אחרי מות”. הטקסט בוחן את ההיבטים המסתוריים והחידתיים של עבודה זו, כולל מגבלות הכניסה לקודש הקודשים ואת תפקידו של הענן בגישה מותרת. הוא מנתח את הליך הכפרה, המתחיל בכפרה האישית של הכהן הגדול, ומסביר כי הכפרה מתייחסת במיוחד לטומאה הפוגעת בקדושת המקדש כתוצאה מחטאי ישראל. בנוסף, המאמר מקשר את נושא הכפרה לשאלות פילוסופיות יסודיות אודות הבחירה החופשית והאחריות האנושית אל מול הידיעה וההשגחה האלוהית, וטוען כי יום הכיפורים מאפשר הגדרה מחדש של היחס בין האנושי לאלוהי. המסע התיאולוגי הזה מציג את יום הכיפורים כהזדמנות לטהרה והתחדשות באמצעות כינון מחדש של מערכת יחסים זו.
מאמר זה נכתב לפני שלוש שנים, כתמלול של דברים שנשאתי במהלך קידושא רבא בשבת בראשית תשפ״ב, בבית חב”ד “קרן אור” שבמרכז העיר בודפשט. קראנו את
אנחנו מצויים ממש ברגעים האחרונים של יום הכיפורים, זמן שמהווה חיתום לא רק של היום הזה, אלא של הימים הנוראיים כולם. ההבדל בין כתיבה לחיתום,
פרשת השבוע – ׳כי תבוא׳, פותחת במצוות ביעור המעשרות, ומיד לאחר מכן אנו מתוודעים למצוות הביכורים. שתי מצוות אלו הנן ייחודיות מאוד, באשר הנן בהגדרתן
נבואות ישעיהו הן אוצר בלום של ממש. העושר הלשוני והעומק הרעיוני – תיאולוגי שמוכמן בהם, הם עצומים ובלתי נדלים. אלו הן נבואות שמלוות את סיפור
בערב זה של תשעה באב אותו אנו מציינים הערב, אני מעלה ומשתף כאן פעם נוספת, מאמר ביקורת הגותית שכתבתי על הסרט ׳אגדת חורבן׳ המגולל את