מבוא: בשנה שעברה – פסח תשפ”ג עסקנו בעניינה של העדות והאופן שבו היא מתאמתת באמצעות רצף המורשת הבין דורי בסיפור יציאת מצרים. אך במאמר זה
בשבת האחרונה סיימנו את ספר שמות. קראנו בקול “חזק חזק ונתחזק”, ואנו שמים את פעמינו לספר השלישי בחמישה חומשי התורה – ספר ויקרא. זהו גם
מבוא: מאמר זה הוא מתומלל מתוך שיעור שנמסר לפני כעשור. באותו שיעור עסקתי בהרחבה בליבתן של הסוגיות התיאולוגיות אליהן התוודענו במחצית השנייה של חומש שמות
פרשת השבוע – תרומה, עוסקת בהוראה על הקמת המשכן ויצירת האפשרות להשכנתו של האלוהים בתוך בני ישראל – ובכך למעשה להבטיח את גילויו של אלוהים
יש משהו מופלא ממש, באופן שבו דווקא אותה הפרשה שבה אלוהים כמו מכריז על יתרונה הלאומי של האומה היהודית, בכך ש”וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים
אנו נמצאים בעיצומם של שלושה ימים, אשר ידועים בשמם כ׳שלושת ימי ההגבלה׳. אותם ימים שבהם העם היהודי הצטווה אי אז בהתכנסותו סביב הר סיני לקבלת
במאמר קודם עסקנו בעניינה של הדומיה, כנקודת השיתוף הקולקטיבית של המין האנושי, והאופן שבו היא לוכדת אותנו כמיצב תודעתי משותף לעומת הפלא הקיומי, החידתיות והמיסתורין
לְדַבֵּר משמעו לחיות. ישות חיה היא ישות מדברת. בל׳ של משורר תהילים (קטו’ יז’) המתים נקראים “יֹרְדֵי דוּמָה“. האפיון הכי בסיסי של מציאות מתה, היא
וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק שמות כ:יד וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ
