מבוא: במאמר שפרסמתי בעבר עסקתי בעניינה של העדות והאופן שבו היא מתאמתת באמצעות רצף המורשת הבין דורי בסיפור יציאת מצרים. אך במאמר זה ברצוני להצביע
המאמר בוחן את מוטיב הראייה בפרשת שמות כציר מרכזי המבשר את המעבר משיעבוד לגאולה. הכותב מזהה ארבעה רגעי מפתח של חמלה אנושית והתבוננות — החל מהמיילדות ובת פרעה ועד למשה רבנו — המדגישים כי הניצוץ המוסרי והיכולת לראות את סבל הזולת הם התשתית לחירות. בשיאה של הפרשה, המפגש במעמד הסנה מסמל את הדיאלוג הראייתי בין האדם לאלוהים, שבו ההכרה ההדדית מחלצת את הפרט והאומה מהמֵצר. דרך מחלוקת חז”ל על הסתרת פניו של משה, הטקסט מבהיר כי הארת פנים וקשר עין בלתי אמצעי הם תמצית הגאולה ושיאו של מעמד הר סיני. לסיכום, המקור מציג את התודעה האנושית הערנית ככוח המאפשר את הופעת האלוהות והחופש בעולם.
מאמר זה בוחן את האופי השמיעתי-אבסורדי של האמונה היהודית, כפי שמתבטא במעמד הר סיני ובקריאת שמע. הוא מדגיש כיצד ההתגלות האלוהית הייתה בעיקרה קולית ומופשטת, ללא כל דימוי חזותי, מה שהעניק לה מימד של אינסופיות וטרנסצנדנטיות. למרות זאת, המאמר מצביע על סתירה לכאורה, שבה ההשגה השכלית-שמיעתית מובילה גם לחוויה חושית ויזואלית, מה שהופך את האמונה לכוח המעצב את המציאות. לבסוף, הוא מדגיש את המסירות המוחלטת לאמונה, כפי שבאה לידי ביטוי במעשי קידוש השם, ואת הצורך לאחד את המופשט והממשי בחיי המאמין.
המאמר מציג רעיון המקשר בין קנאות למקדש ביהדות, בטענה שהמקדש הוא המרחב הלגיטימי היחיד לביטויה של תחושת/פעולת הקנאות. המאמר בוחן את יום צום י”ז בתמוז, כיום המציין במסורת היהודית אסונות לאומיים, כדוגמת שבירת הלוחות בעקבות חטא העגל, ומסביר כי אירועים אלו קשורים לקנאה המונותיאיסטית. המקדש מתואר כמקום המרכז את הקנאות האלוהית והאנושית, ומבטא דרישה לנאמנות מוחלטת והקרבה. לבסוף, המאמר מקשר את אבלות ימי בין המצרים לשאיפה להחיות את תחושת הקנאות והדבקות באל.
היום צום שבעה עשר בתמוז, בו אנו מציינים מספר אירועים לאורך ההיסטוריה היהודית, שכמו נזדמנו אל היום הטרגי הזה. וכך ל’ המשנה במסכת תענית: חמשה
מבוא: הטקסט שלפניכם מציע קריאה פילוסופית-רעיונית בעשרת הדיברות, לא כמצוות נפרדות או דרישות מוסריות נקודתיות, אלא כרצף רעיוני של עקרונות המבקשים לעצב את תודעתו של
טוב מאוחר מלעולם לא. באיחור מה, אני משתף כאן את המאמר המיוחד שכתבתי השנה לחג השבועות. המאמר עוסק בעניינה של האנטישמיות ושורשיה. והזיקה המתקיימת בינה
הימים הללו שאנו נמצאים בהם – החל מראש חודש סיוון ועד לחג השבועות בו׳ לחודש, אלו הם הימים שלפי המסורת היהודית הגיע העם היהודי להתייצב
מבוא: לפני שנה בכא’ אייר תשפ”ד ציינתי את יום הולדתי במחיצת חברים קרובים ובני משפחה, במסגרת האירוע דיברתי כמה דיבורים הנוגעים לעניין יום ההולדת ובהקשרם
לְדַבֵּר משמעו לחיות. ישות חיה היא ישות מדברת. בל׳ של משורר תהילים (קטו’ יז’) המתים נקראים “יֹרְדֵי דוּמָה“. האפיון הכי בסיסי של מציאות מתה, היא