יש רעיון נפלא שמופיע במהר”ל בספרו נצח ישראל, שבו הוא מטעים מדוע אנו מזהים את הסוכה כ”סוכה נופלת”, שזה כידוע ביטוי שמיוחס בראש ובראשונה אל
אנחנו מצויים ממש ברגעים האחרונים של יום הכיפורים, זמן שמהווה חיתום לא רק של היום הזה, אלא של הימים הנוראיים כולם. ההבדל בין כתיבה לחיתום,
״וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיֹםוּבוֹ תִּנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָוְתֵשֵׁב עָלָיו בְּאֱמֶת אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַּיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵדוְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר
מבוא: מאמר זה היה אמור להתפרסם בערב ראש השנה, אך לצערי לא היה סיפק בידי להשלימו עד היום – יום השנה הראשון לאסון הגדול ביותר
שבוע טוב – ועוד איזה שבוע טוב! הבוקר, שבת פרשת ניצבים, התפללתי במניין המתקיים באודיטוריום שבבית הספר אוולינה דה רוטשילד – כאן בשכונת רחביה בירושלים.
אני הולך לכתוב כאן משהו שהוא עדין ושברירי. לא באמת בדקתי אותו ברמה המחקרית, אך הוא מגובה בהרבה מאוד שיחות שהיו לי עם חיילי מילואים
בְּהַאי קִטְרָא אִיתַקְטַרשָׁם בִּדְיוֹטַת הַשְּׁאוֹלהַתַּחְתּוֹנָהבְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶראֵצֶל הַחַלּוֹןבְּגֵיא הַצַּלְמָוֶתבְּשַׂרְעַפֵּי הַתְּפִלָּה וְהַיִּחוּדנִתְקַשֵּׁר בִּתְפִלִּיןהִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ כְּקָרְבַּן צִבּוּרכְּשֶׁעֵינָיו צוֹפִיּוֹתעַל עֵמֶק הַבָּכָאוְלִבּוֹ כְּבָר עָקוּד שָׁםלְעֵלָּא וּלְעֵלָּאבְּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וְלֹא הָיָה
“אָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּמַלֵּא שְׂחוֹק פִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁיֹּאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה’ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה״ (ברכות לא׳).
לפני כ 1900 שנה, בשנת 130 לספירת הנוצרים, נפל דבר בישראל. צעיר יהודי בשם שמעון בר כוכבא, שהורתו וגדילתו ממש היו לא בהכרח מתוך שורות
הספד יוקד שכזה (הרצ״ב בסרטון בקצה המאמר), כמו שתוכלו לשמוע כאן מפיו של הרב יצחק בר חיים – אחד מרבני גדוד נצח יהודה, דומני שעוד