לכבוד כו’ באייר, יום הילולתו של מי שלשמו ולזכרו תתאווה כל נפש, אחד המופלאים בתולדות ענקי הרוח של האומה היהודית, רבי משה חיים לוצאטו. הידוע
לרגל ימי ספירת העומר, שבהם אנו מציינים במנהגי אבלות שונים, את מותם של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, אני חוזר ומפרסם כאן מאמר שפרסמתי לפני
חג הפסח הוא חג שבהגדרתו הוא פרטיקולרי. כולו קודש ליְהוּדִיּוּת. אין שום דבר ממנהגי הפסח ומצוותיו שיש בו איזשהו מאפיין אוניברסאלי, אותו ניתן למצוא בכל
מבוא: מאמר זה נדפס בספרי ׳מגדים חדשים׳ לחג הפסח, ועוסק בהגותו של האדה״ז אודות תפיסת הגלות ומקומה לעומת הגאולה. מדובר ברעיון שהוא בעיניי מהפכני בהבנת
נבואות ישעיהו הן אוצר בלום של ממש. העושר הלשוני והעומק הרעיוני – תיאולוגי שמוכמן בהם, הם עצומים ובלתי נדלים. אלו הן נבואות שמלוות את סיפור
בערב זה של תשעה באב אותו אנו מציינים הערב, אני מעלה ומשתף כאן פעם נוספת, מאמר ביקורת הגותית שכתבתי על הסרט ׳אגדת חורבן׳ המגולל את
פרולוג: חסידות חב״ד והעם היהודי כולו ציין היום ג׳ תמוז תשפ״ד – שלושים שנה לאותו היום המר והנמהר ג׳ תמוז – תשנ״ד שבו הסתלק לעולמו
יום הזיכרון לשואה תשפ”ד שאותו ציינו השנה, לא דמה בשום צורה לכל “ימי השואה” שקדמו לו – מראשית ימיה של מדינת ישראל לפני 76 שנים.
במאמר הזה, אני רוצה לעסוק באחד המאמרים היותר חידתיים בתלמוד (מס׳ חולין קלט’ ב’), כזה שכולו רצוף רמזים ורעיונות עצומים. זהו הולך להיות מסע הגותי
לפני שנתיים בערב חג הפורים, הייתה לי הזכות להקליט פודקאסט מיוחד עם איש חינוך ועשייה משכמו ומעלה, חברי היקר והאהוב שר התפוצות עמיחי שיקלי. השיחה