מאמר זה עוסק בפרשנות תיאולוגית למחלוקת שבין קורח ועדתו למשה רבינו. הוא מנסה להתחקות אחר השורשים הרעיוניים של אותה תפיסה שבשמה התקומם קורח כנגדו מעמדו של משה רבינו, ביחס שבין האלוהים לאומה היהודית, ואיך הדברים נוגעים ומשפיעים על האתיקה והמחויבות הנגזרת מאותה התייחסות ויחסי גומלין.
לְדַבֵּר משמעו לחיות. ישות חיה היא ישות מדברת. בל׳ של משורר תהילים (קטו’ יז’) המתים נקראים “יֹרְדֵי דוּמָה“. האפיון הכי בסיסי של מציאות מתה, היא
הקדמה: בעוד איזשהו פרק זמן, כנראה לא ארוך מדי, ברגע קט אחד יתחולל משהו שהוא יהיה דרמטי ואפילו מכונן בהיסטוריה של עמינו, יהודי קשיש אחד
שבוע טוב – ועוד איזה שבוע טוב! הבוקר, שבת פרשת ניצבים, התפללתי במניין המתקיים באודיטוריום שבבית הספר אוולינה דה רוטשילד – כאן בשכונת רחביה בירושלים.
בשני המאמרים הקודמים, עסקנו בהרחבה בהארתם של שתי פרשיות אלו של קריאת שמע, כמייצגות של שני הרבדים של האמונה, האידיאלית מחד והיישומית מאידך. בפרק זה
בשלושת המאמרים האחרונים, עסקנו בהרחבה בעניינם של שתי הפרשיות של קריאת שמע, ואיך הם מביאות לידי ביטוי את גרסת האמונה המסוימת המוכמנת בהם. זאת לצד
פרולוג: חסידות חב״ד והעם היהודי כולו ציין היום ג׳ תמוז תשפ״ד – שלושים שנה לאותו היום המר והנמהר ג׳ תמוז – תשנ״ד שבו הסתלק לעולמו
אז איפה היה אלוהים בשואה? מי מאיתנו יודע עד מה? אך נראה לי שאני דווקא יודע בהיכן הוא היה גם היה, בליל יום הכיפורים של
לפני שש שנים בכג׳ ניסן תשע”ט הסתלק הרבי מקאליב רבי מנחם מנדל טאוב זצ״ל. לדמותו של הרבי מקאליב היתה לי הזכות להתוודע ממש מגיל ילדות.
בוקר אחד, ימים ספורים אחרי האסון הקשה בתולדותינו בשביעי לאוקטובר, התהלכתי ברחובותיה השוממים, האבלים וחפויי הראש של עירי האהובה והשוקקת ירושלים. קשה היה להכיל ואפילו