מאמר זה נכתב לפני שלוש שנים, כתמלול של דברים שנשאתי במהלך קידושא רבא בשבת בראשית תשפ״ב, בבית חב”ד “קרן אור” שבמרכז העיר בודפשט. קראנו את
שיעור נוסף (מס׳ 3) בעניינה של התשובה. הפעם זאת הייתה באמצעות קריאה מעמיקה במאמר ׳אתם ניצבים׳ בס׳ ׳ליקוטי תורה׳ לאדמו״ר הזקן בעל התניא. זהו מאמר
״וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם.
יש משהו מופלא ממש, באופן שבו דווקא אותה הפרשה שבה אלוהים כמו מכריז על יתרונה הלאומי של האומה היהודית, בכך ש”וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים
שיעור שנמסר לפני כתשע שנים בפני חברים מקשיבים, ועוסק בעניינה של הקנאה והאופן שבו היא קשורה למקדש והיפוכו בחורבן. זאת לצד עניינה של הלאומיות היהודית
קריאה שיטתית בפרשת בלק, בשיח שבין בלעם והקב״ה, בלעם ובלק, בלעם ואתונו, בלעם וברכותיו, ובפרשת בנות מואב ומעשהו של פנחס. וקישור לעניין היסוד הבלתי אפשרי
במאמר קודם עסקנו בעניינה של הדומיה, כנקודת השיתוף הקולקטיבית של המין האנושי, והאופן שבו היא לוכדת אותנו כמיצב תודעתי משותף לעומת הפלא הקיומי, החידתיות והמיסתורין
וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק שמות כ:יד וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ
פרולוג: מאמר זה הנו עיבוד ואינטרפטציה למאמר נכבד מפרי מחשבתו של האדמו״ר הזקן רש״ז מלאדי – בעל התניא, בספרו ׳תורה אור׳. במאמרו הראשון לפר׳ ויגש
בשבועיים וחצי האחרונים, אני נמצא בסוג של מסע מעבר לים, בעיקר בארץ המגף איטליה. הרבה חוויות אני חווה וסופג, ועוד ייקח לי זמן לעכל ולהבין