הרבה תורות ורעיונות היגגתי בחיי, חלקם טובים יותר, חלקם פחות, אך את התורה שאני הולך להציע בפניכם, אני מחבב במיוחד. היא שמא אפילו הנועזת ביותר
זהו לא מאמר במבונו הערוך והמלא, אלא יותר סדרת נקודות רעיוניות שמהוות תרשים זרימה למחשבה נמרצת העוסקת בסוגיות יסוד של האותנטי לעומת הסיתנטי, הפנימי לעומת החיצוני, המופשט לעומת הממשי. הוא עוסק בעיקר בראייה אודות סיפורו של יוסף במצרים ואופן התמודדותו שם, ובהמשך בהתגלותו לאחיו ויחסיו עמהם. זאת מחשבה שהתלבנה בדעתי בחג החנוכה האחרון – תשפ״ד. ולכשיירווח אנסה להרחיב ולעלותו על הכתב כדבעי.
מבוא: יש משהו בשמה של פרשת השבוע – ויחי, שנושא בחובו פרדוקס מובנה. היא כביכול מדברת על חייו של יעקב אבינו, אך למעשה היא מגוללת
“אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ’ אמה פסולה כסוכה וכמבוי: ואמר רב כהנא דרש
פרשת תולדות מבשרת למעשה את לידתו בפועל של העם היהודי. אם בפרשיות האחרונות למדנו על חייהם של האבות, אברהם ויצחק, הרי שבפרשה זו, אנחנו למדים
ביום העצמאות שנת 1957, שמונה שנים להיווסדותה של מדינת ישראל, נשא מנהיגה של האורתודוקסיה המודרנית בארה״ב הרב יוסף דוב הלוי סולובייצי׳ק זצ״ל, את אחד הנאומים
“בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר..״ אחת החידות הגדולות
ישנו דבר שהוא בעיני לא פחות ממופלא ממש, באופן שבו דווקא ביום שבו אנו קוראים על הפרידה שהיא אולי הכי משמעותית בהיסטוריה של עמנו, אנחנו
מחשבות באישון ליל, באי שם. על כוכבים ומזלות, כוכבים קמים וכוכבים נופלים. אני שוכב לי באי שם בדרום הארץ. מישיר כבר במשך שעות מבט השמימה.
שיעור שנמסר לפני כתשע שנים בפני חברים מקשיבים, ועוסק בעניינה של הקנאה והאופן שבו היא קשורה למקדש והיפוכו בחורבן. זאת לצד עניינה של הלאומיות היהודית
