אחד היוצרים היותר גדולים ובולטים בתעשיית הקולנוע במאה עשרים, היה הבמאי הצרפתי ז׳אן-לוק גודאר (2022 – 1930). גודאר היה הרבה יותר מאשר עוד יוצר קולנוע.
מאמר זה בוחן את דמותו והגותו של הרמב”ם דרך עדשת הסדרה התיעודית “הנשר הגדול”, ומציג אותו כהוגה היהודי האחרון של יהדות שלמה וריאליסטית. המחבר טוען שהרמב”ם ראה את העולם כישות מתוקנת, דחה תפיסות מיתיות ומלאכיות, והתמקד בהלכה פרקטית ובתיקון העולם דרך מעשי האדם, כפי שמשתקף ב”משנה תורה” ובתיאוריו את הגאולה כתהליך טבעי. המאמר מנגיד תפיסה זו לעליית הקבלה וספר הזוהר, שהכניסו ליהדות מימד מיתי ותיקוני עולם. לבסוף, הוא דן באירוניה ההיסטורית לפיה רעיונותיו הריאליסטיים של הרמב”ם אומצו על ידי תנועות מודרניות, כולל הציונות וחב”ד, כדי לתת לגיטימציה למעשים אקטיביסטיים בעלי אופי גאולתי.
פרולוג: לפני מספר חודשים שודר בישראל הסרט הדוקומנטרי הנפלא על דמותו של הגאון מר שושני. בשעתו כתבתי את מאמר הביקורת הרצ”ב, שבו ניסיתי להאיר את
בערב זה של תשעה באב אותו אנו מציינים הערב, אני מעלה ומשתף כאן פעם נוספת, מאמר ביקורת הגותית שכתבתי על הסרט ׳אגדת חורבן׳ המגולל את
בשנים האחרונות, הייתה לי הזכות להוביל קבוצות שונות במסעות מחקר ולימוד למזרח אירופה. ולמזלי, עשיתי את המסעות הללו עם חילונים וחרדים כאחד. אבל גם אם
אמש בתוכנית “המקור” שודר הפרק השני בסדרת הזוועה “משיח השקר”, על המפלצת אליעזר ברלנד ומעלליו שצחנתם עולה השמימה. לא בטוח שאני יודע בדיוק להסביר למה,
צפיתי אתמול ערב בפה פעור בתוכנית “המקור” האחרונה שעסקה בדמותו המפלצתית של אליעזר ברלנד. לכאורה אין באמת חדש תחת השמש, לא שום דבר שלא ידענו
טוב, אז מעט אולי באיחור, גם אני באופן אישי התמכרתי. בשלושה ימים הצלחתי לצפות בכול תשעת הפרקי הסדרה, ולצערי אני לא אדם שעתותיו כך בידו,
בפרק השמיני של הסדרה “שאבבניקים” אנו מתוודעים לדיאלוג שהוא לא פחות ממופתי, על מקומו של אלוהים, כוחה של התפילה וההתייחסות השונה אל החוויה הרליגיוזית. הפרק
נראה לי שעליתי על התובנה אולי הכי משמעותית ששמעתם על הסדרה “שאבבניקים”. זה משהו שעוד מתבשל אצלי, אבל לא יכול למנוע הטוב מבעליו כבר כעת,