
שני שיעורים מוקלטים בעניינו של היום המיוחד של לג׳ בעומר
לרגל לג׳ בעומר, היום בו לפי המסורת היהודית, הסתלק מייסד תורת הקבלה התנא רבי שמעון בר יוחאי, ואשר נחשב כיום שהוא נקודת התחלה היסטורית בהקשרה

לרגל לג׳ בעומר, היום בו לפי המסורת היהודית, הסתלק מייסד תורת הקבלה התנא רבי שמעון בר יוחאי, ואשר נחשב כיום שהוא נקודת התחלה היסטורית בהקשרה

לקראת חג השבועות הבעל״ט בעוד מספר שבועות, אני חוזר ומפרסם פה התכתבות הגותית ביני לבין איש משכיל ושוחר דעת, אותה קיימתי לפני מספר שנים, אודות

לִזְכֹּר: במחשבה היהודית, לזכור משמעו להיות. אבל לא סתם להיות, אלא להיות במובן של משמעות, של עומק ופשר, כוונה ותכלית. ההיות כשלעצמו, כשהוא נעדר זיכרון,

במאמר קודם עסקנו בהרחבה באבחנה התיאולוגית העמוקה שבין ׳עדות׳ ל׳סיפור׳, אם בהקשרו הפרטני בעניינו של ליל הסדר, ואם בהקשר אמוני רחב ובסיסי יותר. במאמר זה,

את הסדר הציבורי שערכתי אמש (כמדי שנה, בעשור האחרון), פתחתי בהצגה בפני קהל המשתתפים, מסמך שהוא בעיניי מופלא ומצמרר כאחד, שלאחרונה היתה לי הזכות לרכוש

היה זה לפני כמעט כעשרים שנה, מסיבות כאלו ואחרות, היה עליי לשהות בתקופת חגי תשרי, במוסקבה בירת רוסיה. כך הזדמן לי לחגוג את חג שמחת

פעמיים בלבד מבין חגי ישראל מציינים חג ששמו הוא “עצרת”. היינו, שעניינה של ה”עצירה” אינהרנטי באופן חגיגת החג וציונו במסורת ישראל. הפעם האחת היא בחג

ספרדים, אשכנזים, חסידים ומתנגדים, אדוקים ומסורתיים, אמריקאיים, אירופאים, ואפילו ישראליים, שהתקבצו והתכנסו לארמון אחד גדול, אפשהו בכפר אחד קטן וקסום, לחופי הריביירה האיטלקית, למשך כמעט

החיים האנושיים מאופיינים בדואליות מובנית. נעים בין תחושת עצמאות מחד, כזו הנושאת בחובה זכות וחובה גם יחד, זכות להיות עצמאיים ועומדים בזכות עצמנו, לצד אחריות

״יוֹם הַכִּפּוּרִים–הוּא זְמָן תְּשׁוּבָה לַכֹּל, לַיָּחִיד וְלָרַבִּים, וְהוּא קֵץ מְחִילָה וּסְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל; לְפִיכָּךְ חַיָּבִין הַכֹּל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהִתְוַדּוֹת, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים..״ (רמב״ם הל׳ תשובה פ״ב ה״ט).