היום כב’ שבט, הוא יום היארצייט של אחד מהגדולים והבולטים בתנועת החסידות, ה”ה רבי מנחם מנדל מורגנשטרן מקוֹצק, המכונה גם ״השרף מקוצק״ (ה’תקמ”ז, 1787 –
היה זה לפני כמעט כעשרים שנה, מסיבות כאלו ואחרות, היה עליי לשהות בתקופת חגי תשרי, במוסקבה בירת רוסיה. כך הזדמן לי לחגוג את חג שמחת
פעמיים בלבד מבין חגי ישראל מציינים חג ששמו הוא “עצרת”. היינו, שעניינה של ה”עצירה” אינהרנטי באופן חגיגת החג וציונו במסורת ישראל. הפעם האחת היא בחג
יש משהו מאוד עמוק בעיניי, באופן שבו אנחנו למעשה פותחים את כל רצף חגי תשרי, במצווה המובהקת של ראש השנה, תקיעת השופר, ובהנגדה מובהקת, חותמים
היום יח׳ בתשרי תשפ״ג, הוא יום ההילולא של רבי נחמן מברסלב (יח’ תשרי תק”ע. 1810), שנפטר לפני 212 שנים. זה אולי לא מקרי שיום פטירתו
ספרדים, אשכנזים, חסידים ומתנגדים, אדוקים ומסורתיים, אמריקאיים, אירופאים, ואפילו ישראליים, שהתקבצו והתכנסו לארמון אחד גדול, אפשהו בכפר אחד קטן וקסום, לחופי הריביירה האיטלקית, למשך כמעט
בשבת זו פר׳ וילך, נקרא בבית הכנסת את ההוראה המיוחדת אודות ׳מצוות ההקהל׳. זאת מצווה מיוחדת שיש לתת בה לא מעט את הדעת באופן כללי,
החיים האנושיים מאופיינים בדואליות מובנית. נעים בין תחושת עצמאות מחד, כזו הנושאת בחובה זכות וחובה גם יחד, זכות להיות עצמאיים ועומדים בזכות עצמנו, לצד אחריות
״יוֹם הַכִּפּוּרִים–הוּא זְמָן תְּשׁוּבָה לַכֹּל, לַיָּחִיד וְלָרַבִּים, וְהוּא קֵץ מְחִילָה וּסְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל; לְפִיכָּךְ חַיָּבִין הַכֹּל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהִתְוַדּוֹת, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים..״ (רמב״ם הל׳ תשובה פ״ב ה״ט).
היום אחר הצהרים הזדמן לי להיכנס לאיזושהי חנות במרכז העיר ירושלים. ובאשר אני נוהג להתנייד ברחובות הבירה, על גבי מכשיר הקוריקינט האישי שלי, נוצר מצב
