פתיחה: מאמר זה הוא קריאה פרשנית בתורה הראשונה לפרשת וארא בס׳ ׳תורה אור׳[1]. הוא נוגע במה שבעייני נתפס כרעיון שהוא לא פחות ממהפכני ודרמטי במשנתו
פרולוג: מאמר זה הנו קריאה ביוגרפית – הגותית בדמותו של הרמב”ם, לאור הסדרה ‘הנשר הגדול’ – המונומנטאלית ‘הנשר הגדול’ אודות הרמב”ם, חייו, הגותו ושיטתו ששודרה
אַהֲבַת אָדָם: וְאוּלַי, אוּלַי זֹאת רַקאַהֲבָהשֶׁאוּלַי מְקַלְקֶלֶת אֶתהַשּׁוּרָהאֲבָל מְתַקֶּנֶת וּמְאַחָההַרְבֵּה מְאוֹדשׁוּרוֹתשֶׁל פְּצָעִים מְדַמְּמִיםשֶׁל חַיִּים שֶׁנֶּהֶרְסוּ, שֶׁקָּרְסוּאֶל תּוֹךְ עַצְמָם אָז אוּלַי זֹאת רַקאַהֲבָהאֲמִתִּית – טְהוֹרָהשֶׁכֻּלָּנוּ אֲנוּסִיםלְכוּדִים
ואחרי שהכול, אבל הכול, ייגמר, אינשאללה, בקרוב ממש, במהרה בימינו – אמן, מישהו יצטרך לתת את הדין על האופן שבו לאורך כל חודשי המלחמה הנוראה
״וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים..״ זהו בעיניי אחד הפסוקים המרגשים בתורה. האופן שבו בתחילת תיאורה של
מבוא: מאמר זה נדפס בספרי ׳מגדים חדשים׳ לחג הפסח, ועוסק בהגותו של האדה״ז אודות תפיסת הגלות ומקומה לעומת הגאולה. מדובר ברעיון שהוא בעיניי מהפכני בהבנת
הרבה תורות ורעיונות היגגתי בחיי, חלקם טובים יותר, חלקם פחות, אך את התורה שאני הולך להציע בפניכם, אני מחבב במיוחד. היא שמא אפילו הנועזת ביותר
יש משהו בלעמוד בבית קברות – בהלוויה צבאית, שמוציא מהמשתתפים את המקומות הכי ראשוניים ובסיסיים בנפש האדם. צדדים ואמירות שביום היום המצוי שלנו, נשמעים לנו
במשך הרבה מאוד זמן, הקפדתי בשנה האחרונה, ללכת מידי מוצ”ש אל אירוע התמיכה בחטופים ובמשפחותיהם שמתקיים על בסיס שבועי בסמיכות למקום מגוריי – כאן ברחובה
לפני שמונה שנים, בי׳ בטבת תשע״ז – נסתלק מורי ורבי הגאון רבי משה שפירא זצ״ל לבית עולמו. במהלך ימי השבעה על הסתלקותו, הקדשתי את השיעור
