פעמיים בלבד מבין חגי ישראל מציינים חג ששמו הוא “עצרת”. היינו, שעניינה של ה”עצירה” אינהרנטי באופן חגיגת החג וציונו במסורת ישראל. הפעם האחת היא בחג
ספרדים, אשכנזים, חסידים ומתנגדים, אדוקים ומסורתיים, אמריקאיים, אירופאים, ואפילו ישראליים, שהתקבצו והתכנסו לארמון אחד גדול, אפשהו בכפר אחד קטן וקסום, לחופי הריביירה האיטלקית, למשך כמעט
בשבת זו פר׳ וילך, נקרא בבית הכנסת את ההוראה המיוחדת אודות ׳מצוות ההקהל׳. זאת מצווה מיוחדת שיש לתת בה לא מעט את הדעת באופן כללי,
החיים האנושיים מאופיינים בדואליות מובנית. נעים בין תחושת עצמאות מחד, כזו הנושאת בחובה זכות וחובה גם יחד, זכות להיות עצמאיים ועומדים בזכות עצמנו, לצד אחריות
״יוֹם הַכִּפּוּרִים–הוּא זְמָן תְּשׁוּבָה לַכֹּל, לַיָּחִיד וְלָרַבִּים, וְהוּא קֵץ מְחִילָה וּסְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל; לְפִיכָּךְ חַיָּבִין הַכֹּל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהִתְוַדּוֹת, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים..״ (רמב״ם הל׳ תשובה פ״ב ה״ט).
היום אחר הצהרים הזדמן לי להיכנס לאיזושהי חנות במרכז העיר ירושלים. ובאשר אני נוהג להתנייד ברחובות הבירה, על גבי מכשיר הקוריקינט האישי שלי, נוצר מצב
אמש השתתפתי באירוע הסליחות המוני בכותל המערבי. זה מאותם סוג חוויות ואירועים, שפעם אחר פעם, חוזרים ומרגשים אותי. מציפים ומעלים בי משהו מאוד עוצמתי ועמוק.
״וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה’ לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם..״[1] הפסוק הזה הוא נקודת שיא בתהליך
מאמר זה עוסק בזיקה שבין העניין המיוחד שעשו חכמים מהמצווה לשמח את החתן והכלה בליל כלולותיהם, להתקוממותה מחדש של ירושלים והמקדש. אלו דברים שנשאתי בליל
הגיע הזמן לדבר על כמה דברים מאוד בסיסיים שמגדירים בעבורינו את חווית הזוגיות, האהבה, ובדייקא הנישואין. לחשוב מחדש על כל מיני הקשרים והרחבות שהחוויה הזאת