לקראת חג השבועות הבעל״ט בעוד מספר שבועות, אני חוזר ומפרסם פה התכתבות הגותית ביני לבין איש משכיל ושוחר דעת, אותה קיימתי לפני מספר שנים, אודות
במאמר קודם עסקנו בעניינה של הדומיה, כנקודת השיתוף הקולקטיבית של המין האנושי, והאופן שבו היא לוכדת אותנו כמיצב תודעתי משותף לעומת הפלא הקיומי, החידתיות והמיסתורין
את השורות הבאות אני כותב מתוך מקום קרוע. זה מאוד לא קל לי להעלות על הכתב את המחשבות הללו שכבר הולכות איתי זה זמן מה.
לִזְכֹּר: במחשבה היהודית, לזכור משמעו להיות. אבל לא סתם להיות, אלא להיות במובן של משמעות, של עומק ופשר, כוונה ותכלית. ההיות כשלעצמו, כשהוא נעדר זיכרון,
יהונתן גפן היה הראשון שהכיר לי את האלוהים החילוני. כן, כמה שזה נשמע אולי הזוי, כי הוא בטח האחרון שבכלל התכוון להכיר למישהו אלוהים כלשהו.
וְרַק עוֹד רֶגַע אֶחָד אֱלֹהִים, תֵּן רַק עוֹד רֶגַע אֶחָד שֶׁל חֶמְלָה שֶׁל הֲכָלָה שֶׁל מַגַּע אֵם, בַּת, יֶלֶד, יַלְדָּה שֶׁל נְשִׁימַת עוֹלָל וְיוֹנֵק שֶׁל
בואו ונקרא לילד הזה בשמו ללא כל הצטעצעות מיותרת, השואה היא ללא ספק הדבר החיובי ביותר שקרה לתנועה הציונית. נקודה. או במילים אחרות, החיובי ביותר
אז איפה היה אלוהים בשואה? איך אפשר לדבר על אלוהים בעולם שאחרי אושוויץ? ללא ספק, שאלות כבדות משקל והרות משמעות, ולתיאולוגיים והוגי הדיעות למיניהם, לבטח
בשנים האחרונות, הייתה לי הזכות להוביל קבוצות שונות במסעות מחקר ולימוד למזרח אירופה. ולמזלי, עשיתי את המסעות הללו עם חילונים וחרדים כאחד. אבל גם אם
את מאיר שלו, הכרתי לראשונה דווקא מהצד הפחות מוכר שלו. כמי שנחשב לאורך כבר עשרות שנים, אחד הסופרים החשובים ובולטים בהוויה הישראלית, פחות ניתן דגש