אודי הרשלר

החיים קשים חברים. לא יודע מה סיפרו לכם, או מה חוויתם אתם מניסיונכם האישי, אבל החיים עשויים, או עלולים, להיות קשים ותובעניים. וכשאני אומר קשים,

הוֹשַׁע נָא אָדָֽם וּבְהֵמָֽה. בָּשָֽׂר וְרֽוּחַ וּנְשָׁמָֽה. גִּֽיד וְעֶֽצֶם וְקׇרְמָֽה. דְּמֽוּת וְצֶֽלֶם וְרִקְמָֽה. הֽוֹד לַהֶֽבֶל דָּמָֽה. וְנִמְשַֽׁל כַּבְּהֵמֽוֹת נִדְמָֽה. זִֽיו וְתֹֽאַר וְקוֹמָֽה. חִדּֽוּשׁ פְּנֵֽי אֲדָמָֽה.

תכירו, זה האתרוג שלי. נעים מאוד. תרשו לי לספר לכם כמה דברים עליו, שעושים אותו, (לפחות לטעמי) לקצת מיוחד, אחר, משונה (קצת אולי כמו זה

״בְּאַהֲבָתֵנוּ גּוּף הָפַךְ מָקוֹם, וּבְזִכְרוֹנֵנוּ לֹא תָּעֵז לִנְשֹׁם. מָה שֶׁלֹּא עָשִׂינוּ, לַיְלָה מִתְאַדָּה, מָה שֶׁלֹּא הָיִינוּ הוּא עַכְשָׁו שָׂדֶה..״ (יהודה עמיחי) כשבני זוג נפגשים לראשונה,

פרולוג: מאמר זה נכתב לפני כשנתיים, בתקופה שבה חוויתי משבר אישי עמוק בחיי. כזה שהיה כרוך בפירוק הבית הזוגי, אחרי כעשר שנות נישואין. באותה תקופה

לפני 12 שנים, הייתה לי הזכות למסור בעיצומו חג הסוכות, שיעור הגותי מיוחד שעסק בעניינו של חג הסוכות, עם דגש על המעבר המרתק מיום הכיפורים

לפני שלוש שנים, בין כסה לעשור תשפ״א, הייתה לי הזכות למסור שיעור מיוחד באמצעות הזום (הימים היו ימי סגר הקורונה השני), שבו למדנו בעיון גדול

יום הכיפורים הוא יומה של השביתה. בל’ הכתוב הוא נקרא ‘שבת שבתון’. השבת של השבתות כולן. ובדייקא קריאתו של הכתוב ביום זה היא על השביתה:

יש משהו בהתחלות הללו, שבסופו של דבר (תרתי משמע), מעניקות לחיינו משמעות. הן באות כתשובה ניצחת הולמת אל הרוטינה. מאתגרות את המנגנון הרפיטטיבי של החיים