המבנה העצום שליד אגם הדוצנטייך שבנירנברג נראה מוזנח אך מרשים מאוד. הוא דמוי פרסה ענקית בקוטר 250 מטרים, הקומה התחתונה שלו כולה אכסדרת עמודים, בראש
לפני כשנתיים, בליל נר שביעי של חג החנוכה, נשאתי דברים באירוע משפחתי, שעסקו בעניינו של החג החנוכה ובעימות הפילוסופי – אסתטי בין היהודיות ליווניות. אותו
בעמוד זה ניתן למצוא שורה של שיעורים מוקלטים, שנמסרו במהלך השנים בפורומים והזדמנויות שונות. בשיעורים אלו נלמדו עניינים יסודיים ועמוקים הנוגעים בעניינו של חג החנוכה, ההתמודדות של היהדות לעומת היווניות, במנעד של הקשרים הגותיים ותרבותיים. הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם!
הרב אשר דויטש (או כפי שהיה נודע בשמו, ‘ר’ אשר’) שהלך השבוע לעולמו בגיל 79 לאחר מחלה קשה, היה בעבורי אי אז בימי עלומיי, העילוי
שטיסל היא סדרה פסימית במובנה האופטימי. כאן לדעתי נעוץ אחד מסודותיה היותר נפלאים, שלא לומר כמוסים. טוב, זאת כמובן מעבר להיותה מופתית מבחינה קולנועית, תסריט,
מחר טז’ בחשוון, הוא גם יום פטירתו של אדם שהיה בילדותי נוכח מאוד בחיי, וללא ספק גם השפיע עליהם עמוקות, ראש הישיבה המיתולוגי, הרב אליעזר
“כֹּה אָמַר יְהוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ” (ירמיהו לא’ טו׳) רחל מבכה על
הנפש כבר לא עומדת בזה, הלב האנושי על סף קריסה. כמות ההלוויות, האובדן והתוגה האינסופית. אסון רודף אסון, טרגדיה אחר טרגדיה. השמות, הפנים, המשפחות, הילדים,
עמוס היה היום בהר הרצל בירושלים. הוי כמה עמוס, אתם אפילו לא מתארים לעצמכם. אפילו במושגים של ההר הזה בשנה האחרונה, שבו הוא כנראה נהיה
מאמר זה, הולך להיות שונה ואפילו מאוד, מהרבה מאמרים הגותיים אחרים כאן בפלטפורמה זו. הוא נושא בחובו הרבה מאוד תחושות ומחשבות. הוא מתייחס לאירוע שקשה