על ה’עין טובה’ בדמותו ומשנתו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע”א. מאמר קצר ליומא דהילולא כה’ תשרי – 217 שנים להסתלקותו1 min read

היום כד’ תשרי, הוא יום ההילולא ה217 של אחד מאבות תנועת החסידות מי שידוע כ’סנגורם של ישראל’ – רבי לוי יצחק מברדיטשוב – בעל ה’קדושת לוי’.

ביום הזה ברצוני לחלוק עמכם מובאה הגותית קצרה בשמו, ושעוררה בי מחשבה מסוימת שאותה אני מרגיש צורך לשתף אתכם כאן – ביומא דהילולא קדישא זה. ובתחילה אביא גם אני כאן את המובאה ההיא:

“כִּי מִי שֶׁאֵין בּוֹ מִדָּה טוֹבָה הַזֹּאת לִרְאוֹת תָּמִיד רַק טוֹב וְיָשָׁר בְּיִשְׂרָאֵל, וְאֵין מִדָּה הַטּוֹבָה הַקְּדוֹשָׁה לְסַפֵּר תָּמִיד בְּשִׁבְחֵי יִשְׂרָאֵל, וְשֶׁיִּשְׂרָאֵל יִהְיוּ מְשֻׁבָּחִין וּמְפֹאָרִין תָּמִיד בְּעֵינָיו, וְאֵין בּוֹ הַמִּדָּה טוֹבָה הַקְּדוֹשָׁה לְלַמֵּד זְכוּת וְסִנְגּוּרֶיהָ עַל יִשְׂרָאֵל עִם קִדּוּשׁוֹ, אֲזַי יֶדַע נֶאֱמָנָה שֶׁלֹּא יִזְכֶּה כָּל יְמֵי חַיָּיו לִכְנֹס בְּפֶתַח שַׁעַר עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא” (ספר פתגמין קדישין מכתב יד קדשו אות יח)

מכל הטקסט הנלבב הזה, מה שתפס אותי ביותר, היו דווקא מילותיו האחרונות. בכך שמי שהוא נעדר התכונה הזאת של יכולת לימוד הזכות, למעשה כמו נעול בפניו השער שדרכו נכנס האדם לעבודת הבורא!

אתם מבינים? זה לא שאותו אדם לא עובד נכון ובצורה מכוונת את הבורא, זה לא שהוא חוטא בנמהרות בהסקת מסקנות שליליות על זולתו, או כל כיו”ב – אלא פשוט מלכתחילה, הוא לא נכנס בשער! דהיינו, לא חוצה את הסף הכי ראשוני ומקדים שנדרש בכלל להתחיל ולהיות במקום הזה של עבודת הבורא. כך שמדובר כאן במובהק, בעניין שהוא בין אדם למקום, לא פחות ואולי אפילו עוד יותר, ממה שהוא בין אדם לחברו. וזה כבר חידוש עצום שבעתיים (ואפילו מתמיה במידת מה).

אלא שכאן נפלה לי ההבנה, בכך ששמא בעצם גישתו זו של רלו”י היא איננה רק בשורה ביחס הנכון בין אדם לזולתו. אלא שמא לטעמו זאת הנושאת בחובה את תמצית בשורתה של היהדות בכלל ותנועת החסידות בפרט. בכך שלגרסת החסידות נקודת המוצא המתחייבת של האדם בעולמו, היא האופטימיות. היינו, היכולת להשקיף על העולם במבע של תקווה ואף געגוע. כך להביט ולהתייחס אל כל מה ומי שהאדם בא עמם במגע, גם כשהוא במצבים היותר קשים ובלתי אפשריים.

העולם הוא טוב ביסודו. בני האדם הם טובים. והם כולם, ללא יוצא מן הכלל, חלק אורגני ובלתי נפרד מההרמוניה האלוהית. מסתופפים תחת מטרייתה של תקווה אחת גדולה, שהם כולם כמו שותפים לה ונוטלים בה חלק. התנועה הזאת לטוב ולצדק, היא מובנית בבסיס הקוסמי הכי ראשוני של היקום. ברוח של בני האדם וברצונם העמוק (והאמיתי!) המקנן בהם.

כך שאף כאשר אני רואה מאן דהו שעושה משהו שנראה כרע ושלילי, חובתי לדון אותו לכף זכות. וזאת חובה שהיא לא רק ביחס אליו, ובחוסר יכולתי המובנית לשפוט אותו באמת. אלא בראש ובראשונה, מתוך מחויבות שלי לעצמי. אל השקפת העולם האופטימית שלי. ליכולת שלי לאחוז בתקווה ובהנחת המוצא בדבר טּוֹּבָה של הבריאה וטיבם הטהור של בני האדם.

ובינו נא, זאת איננה בהכרח נקודת התייחסות ריאלית והגיונית. ממש לא. אלא בראש ובראשונה הכרעה הנמצאת במקום וברובד אחר לחלוטין של הנפש. העולם ובני האדם טובים, לא כי באמת הם כך, כן או לא, אלא כי כך חובתי למצב עצמי בהכרעה קיומית סובייקטיבית. זאת כמובן אם ברצוני להיות במקום שהוא מכוון, אמתי ומשמעותי יותר בחיי. או בלשונו של רלו”י: ‘לִכְנֹס בְּפֶתַח שַׁעַר עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא’..

כך האדם נכנס לעולם אופטימי ועשיר יותר. עולם ששואף לתיקון ולצדק. עולם שמאמין שעכשיו טוב, וזה מה שיכול לאפשר שמחר יהיה אפילו טוב יותר. עולם שאין בו מן הסקפטיות והייאוש. עולם שמצליח לגאול את עצמו מן הניהיליזם הגס, נטול המשמעות והעכבות המוסריות. ומעל הכול, זהו עולם של שמחה ודביקות, לכידות ואמונה גדולה!

(ואם חשקה נפשכם למקור כמעט מובהק לקריאה זו בפשרו של עניין לימוד הזכות ועוצם מעלתו, ממליץ להציץ בספר ליקוטי מוהר”ן, תורה רפ”ב. עיינו שם ותחי נפשכם מאוד).

וזהו אם תרצו, תמציתה של תנועת החסידות כולה. וכמה ראוי ויפה לו לרבי לוי יצחק מברדטישוב להיות המייצג הכל כך בולט ומיוחד שלה.

וכשאנו עוסקים בדמותו האלמותית של רלוי”צ כמה יפה ומתאים לסיים עם המילים המסורתיות:

שזכותו תמשיך להגן עלינו בזה ובבא – אמן!