יום העצמאות ואופיו החגיגי הספונטאני – עממי של ה’יום טוב’ הזה, מסמל בעיניי חגיגת חירות ייחודית ויוצאת דופן, להבדיל מן האופן שבו אנחנו כעם חוגגים ומציינים את חגינו היהודיים, בעיקר מעת אשר יצאנו לגלות לפני כאלפיים שנה.
רובם המכריע של חגינו מאופיינים בשלל טקסים, ריטואלים, הלכות ומניירות לאין מספר. הלכות מהלכות שונות ומשונות כמו צובאים על חיינו בעת התקדש חג מחגי ישראל.
שני החגים היהודיים הבולטים בהקשר הזה הם, חג הפסח וחג הסוכות. שניהם מהווים דוגמא בולטת לכך. באופן פרדוקסלי משהו, דווקא כאשר אנו באים לחוג ולעלות על נס את חירותנו ועצמאותנו הלאומית, אנו מעמיסים על עצמנו שלל הלכות, תתי הלכות, מסורות ומנהגים לרוב. ואמנם, עם כל החשיבות שאני בהחלט מאמין וחושב שיש בדבר (ואתייחס לכך להלן), אי אפשר להימנע מכך שמטען הלכתי זה, בא על חשבון תחושת השחרור הטבעית וספונטנית. זה אפילו יוצר סוג של תחושת מועקה ולחץ, בבואנו לעמוד ולצאת ידע חובה כדבעי בשלל החובות וההלכות הדתיות שמוטלים לפתחנו באותו החג. או במילים אחרות, חגיגתם של אותם חגים, נושאת בהגדרתה אופי מובהק של החרגה ממתכונת החיים הרגילה והשגרתית. אם בחג הפסח, במתכונת התזונה הבסיסית שלנו, ואם בחג הסוכות, במתכונת המגורים הרווחת.
ועוד לא דיברתי על המלל התורני – הלכתי. כמה מלל וטקסטים לאין קץ, פלפולים ודיונים על כל אספקט וצד הלכתי של אותו החג. ובאמת כי אי”צ להיות בר אוריין מדופלם, בכדי לדעת ולהבין על מה אני מדבר.
כל אלו עלולים בוודאי, לגרום לאיזושהי חציצה מובנת בין האדם הדתי לעניינו הפנימי – הפשוט והכה בסיסי של החג. לחוש את השמחה במובנה היותר פשוט וספונטני. לספוג מלוא ריאותיך, ולו לרגעים, עונג וקורת רוח על כל הטוב השפע והחסד שהשפיע עלינו אלוהי ישראל, מעולם ועד עתה – איך שהוא כמות שהוא, בלי שום החרגה מובהקת שהיא.
אז נכון, אני לגמרי מבין את ההיגיון והחשיבות בכך, הן מצד מחויבותינו כלפי שמיא, אך לא פחות מכך, באופן שבו מסת הלכות ומנהגים זו מעגנת ומשרישה את חגים אלו עמוק בתוך הוויית המסורת היהודית ורוטינת החיים היהודיים לדורותיהם. וזה כמובן תקף בעיקר בשנות הגלות, במצב שבו העם היהודי מפוזר ומפורד בין אומות ותרבויות נוכריות, דבר שכמעט לא מאפשר (אם מבחינה פרקטית ואם מבחינה מהותית) את אותה חגיגה לאומית משותפת וספונטנית. ההלכות והמנהגים בהקשר הזה הופכים להיות האתוס המשותף של הזיכרון וחגיגת הייחודיות הלאומית, ומקבעות את אותם חגים כחובה דתית שרירותית שבלתי ניתן לחמוק הימנה.
בקצרה אזכיר, כי בראייתי כך גם ניתן לראות את הכוונה והפשר מאחורי מפעל תקנותיו של רבי יוחנן בן זכאי (האיש שלא היה כמותו בהבנה הפרגמטית של המעבר והטרנספורמציה הבלתי נמנעת ממציאות ‘מקדשית’ למציאות ‘הלכתית – בית מדרשית’), בקביעתן (וקיבוען) של הלכות מסוימות תחת הכותרת של ‘מהרה יבנה המקדש‘. הבולטת שבהן, היא אותה הלכה המחייבת בנטילת לולב כל שבעה אף בגבולין. במובן מה, הלכה זו למעשה כמעט כוננה מחדש את חג הסוכות בחיי היום יום היהודיים למשך שבעת ימי החג, באופן שבו היא הנכיחה באופן משמעותי ודומיננטי בהרבה את החג ואופיו הייחודי. זו דוגמא לחג שמצוין באופן מועצם וחריג בתקופת הגלות, ולו אך בכדי לשמור את העין צופיה לציון, כשחגיגת החג מהווה כאיתות של אמונה ותקווה למציאות הגאולתית – האוטופית שעוד לבטח בוא תבוא.
כך שאם עד חורבן הבית נשאה חגיגת הלאומית אופי לאומי מובהק בהרבה, התכנסות רבתי סביב המקדש ופולחניו, ופסטיבל של שמחה ופולקלור לציון החירות והייחודיות הפרטיקולרית לאומית, הרי שלאחר החורבן עברו אדפטציה הלכתית משמעותית, והמחויבות ההלכתית הפכה להיות הגורם היותר משמעותי בקביעת צביונו של החג ואופיו.
ואם הזכרתי את חג הסוכות, מעניין להזכיר בהקשר זה רעיון שמובא משמו של הגאון מוילנא, על מאמר התלמוד המייחס את החובה בשמחה אף לשמיני עצרת לדברי הכתוב; ‘ושמחת בחגך והיית אך שמח’. ופי’ הגאון כי משמעות דברי הכתוב לפי ההקשר שהתלמוד מעניק לו, הוא כי בחג האחרון יש להיות אך שמח. היינו, ללא כל חובה הלכתית ואביזרי עזר (סוכה, ארבעת המינים וכו’) נלווים, כאלו שבאמצעותם אנו מממשים את חובת השמחה בחג הסוכות. באחרון של חג אין לנו אלא ציווי אחד המוטל על כתפינו, להיות שמח, באופן הכי פשוט וספונטאני שניתן לעלות על הדעת.
(אז נכון שכמה מאות שנים מאוחר יותר, איכשהו סונפה השמחה של ‘שמחת תורה’ לאותה שמחה ספונטנית ובלתי אמצעית של שמיני עצרת. אך במובן זה השמחה עם התורה עם לא רכיב חיצוני, אלא במובנית בשמחה עצמה – כשלעצמה. אבל זה כבר דיון אחר נרחב ומרתק כשלעצמו).
כאן אני חוזר לראשית דבריי: יום העצמאות, היום שבו אנו מציינים את קיבוץ גלויותינו וחזרת העם היהודי בהמוניו לציון, הוא בעבורנו הזדמנות מצוינת לחוג את אותו אך שמח. עצמאות מהתלות הסימביוטית לחוג את חגיגת חירותנו הלאומית, במנותק ממחויבות הלכתית ומסורת דווקנית של מנהגים, וריטואלים קהילתיים מסוימים. במובן זה, שמחת החג של יום העצמאות היא שמחה עצמית. שמחה על עצם ההיות. או במובן היותר פנימי, שמחה על אותה עצמיות של הלאומיות היהודית, שלראשונה זכתה לעדנה אמיתית של גאולה ותקווה אחרי כמעט אלפיים שנות גלות.
ולא בכדי המילה ‘עצמאות’ מהדהדת לנו את המילה ‘עצמיות’ (כששתיהן בשורה ע.צ.מ). העצמות מהוות לעולם את היסוד היותר פנימי וראשוני בגוף האדם. מחד הן דוממות וקבועות, נעדרות חיות ותסיסה כמו האיברים האחרים, אך בסופו של דבר, הן אלו המכוננות את השלד. זה שבזכותן מזדקפת הקומה והאדם נעשה לצורה שלמה. זאת הסיבה שלאחר המוות השורדות האחרונות הנן העצמות. כאשר במסורת היהודית, הן גם אלו שיעמדו לזכות המתים בהתרחשות העתידנית – אוטופית של תחיית המתים (בגרסתן המצומצמת והגרעינית המכונה כ’עצם הלוז’).
בהקשר זה, הרהרתי ע”ד דרוש, להאיר אודות כתוב אחד בנבואת הגאולה הפלאית של הנביא יחזקאל זה הידוע כ’חזון העצמות היבשות’, המתייחס בדיוק אל דברינו כאן: ‘וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ‘ (יחזקאל לז’ ח’). הביטוי ‘עצם אל עצמו’, הוא משונה. כי היה מתבקש של’ הכתוב יהיה ‘עצם אל חברתה’ או כיו”ב. כך שה’עצמו’ האמור כאן, יכול להתפרש כעצם אל עצמיותו שלו עצמו. כי בשורת החיים האצורה באותה נבואה שיחזקאל מתנבא אל העצמות והרוח שחוזרת ומופחת בהן, כמו עושה מעוררת בהן את אותה ‘עצמיות’ יהודית פנימית האצורה בהן, זאת שכמו רק מצפה לאותה נבואה והופעתה של הרוח, שתחדור בעצמותיהן העבשות ותקרום עליהן עור, בשר וגידים.
אתם מבינים? העצם צריך להתקרב אל עצמו שלו, בשביל להיעשות לעצם הלוז של הקומה שלמה. ובינו זאת, יחזקאל פונה אל העצמות כיסוד הראשוני של ההוויה הלאומית. הן היחידות שאינן זקוקות אלא לחזון, לנבואה של תקווה שתחזור ותילחש בהן. במובן זה, העצמות הן יסוד בלתי תלוי, אינן כמו כל המעטפת הגופנית הבאה לאחר מכך. כי זאת היא סודה של העצמאות, בהיותה מחוברת אל עצמה, רצופה בקשב פנימי אל חזון הגאולה ומילות הנבואה. היא לא באה כשכבה מצטרפת נוספת, אלא כשכבת הבסיס, המצע הגרעיני שעליו מתכונן ונבנה הכול. ומה לנו עצמאות מובהקת יותר?
כדאי להזכיר בהקשר זה, את החזון הראשוני של אבי התנועה הציונית בנימין זאב הרצל – בנאומו המכונן בקונגרס הציוני הראשון שהתקיים בבאזל באוגוסט 1897. וכך בין היתר אמר שם הרצל:
‘אנו, אפשר לומר, שבנו הביתה. הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ-היהודים. אנו הבנים השבים אל הביתה מוצאים בו כמה דברים הטעונים תיקון במפגיע; ובייחוד שיש לנו אחים, השרויים בדרגות הנמוכות של עוני. אבל בבית העתיד מקבלים את פנינו בברכה, משום שגלוי וידוע שאין אנו הוגים מחשבה מחוצפת, לקעקע יסודות מקודשים. הדבר הזה יתגלה בשעה שתגולל לפנינו התוכנית הציונית’.
הרצל מדבר כאן על ה’שיבה הביתה’ במובן היותר עמוק של המושג ‘בית’. כך במובן זה, החזרה אל היהדות היא יסוד מכונן בשאיפתה של התנועה הציונית, עוד לפני החזרה אל הארץ הפיזית. במילים אחרות מה שהרצל אומר לנו כאן, זה שהציונות היא חזרה אל העצמיות עוד לפני שהיא חזרה אל העצמאות. וכי במידה רבה, העצמאות דווקא מתכוננת על גבי קומתה הבסיסית של החיבור המחודש אל העצמיות היהודית. זאת גם הסיבה שהוא ממשיך שם ואומר כי אומנם הוא בהחלט מוצא באותו הבית שאליו הוא חוזר, ‘דברים הטעונים תיקון במפגיע’, אך זה כשלעצמו לא גורם לו חלילה ‘לקעקע יסודות מקודשים’ בשום צורה.
ואם בטיבה של השמחה ביום זה של ‘יום העצמאות’, הרי שהנח להם לישראל אם לא נביאים הם, בני נביאים הם. צאו וראו את העם שבשדות, את האופן שבו התקבעה לה חגיגת חג החירות והעצמאות הלאומית הזאת, אם לא באופי עממי במובהק. נטולי כל מעטפת הלכתית ומנהגים מסוימים. המניירות והטקסים למיניהם וסוגיהם, הם הצד היותר שולי ומינורי של החג הזה, ומה ש’לוקח מקום’ באופן היותר בולט ונוכח, היא דווקא אותה חגיגה ספונטנית לאומית – עממית. אם נרצה, זה היום שכמו נועד בעבורנו להתקרב ‘עצם אל עצמו’. אל אותה עצמיות לאומית ראשונית – זאת שעומדת בעדנו, גם בתקופות שבהן כבר היינו בטוחים כי: ‘יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ–נִגְזַרְנוּ לָנוּ’. ואילו היום, עם כול הקשיים והאתגרים, המלחמות והטרגדיות, עדיין מעולם לא היינו: ‘חַיִל, גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד’ כפי שאנחנו כיום, כשבעים ושמונה שנים מאז חזרתנו ארצה וכינונה המחדש של מדינת היהודים.
אז חג עצמאות שמח חברים. יום אחד יש לנו כהזדמנות של פז לצאת ולחוג, לציין ולעלות על נס את עצמאותנו – עצמיותנו, חירותנו וייחודיותנו הלאומית, באופן הכי פשוט – ספונטני וטבעי, חבל יהיה שנפספס זאת!