״וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים..״
זהו בעיניי אחד הפסוקים המרגשים בתורה. האופן שבו בתחילת תיאורה של הגלות הנוראה במצרים, מתגלה שם היסוד האנושי. מפעמת החמלה והסולידריות. האופן שבו בני האדם מוכנים לסכן את עצמם למען זולתם, לטובת הצלת חייהם של אותם ילדים – עתיד האומה. אם נרצה, האופן שבו אותו ניצוץ אנושי לא מתעמם גם במציאות הגלותית היותר מחרידה שניתן לעלות על הדעת. כמה יש בכך אות ומופת שמעיד על תודעת חירות אינסופית שחיה ומקננת בדעת בני האדם. זאת שאין כוח רודני בעולם שיכול לרמוס ולעקר.
כאן אנו למדים על האופן שבו אותה חמלה אנושית מבטאת את יראת האלוהים במובנה העמוק. המילה וַתִּירֶאןָ משמשת כאן במשמעות כפולה, ל’ יראה ולא ראייה. האלוהים כמו נוכח ומפעם במציאות היהודית גם כשהיא עמוק בחשכת הגלות המצרית. האלוהי כאנושי והאנושי כאלוהי.
וכמה סמליות ישנה בכך, שדווקא ספר שמות – זה שבליבו מתוארת ההתגלות האלוהית הכבירה ביותר בתולדות האנושות, נפתח בתיאור של האלוהות דווקא במופעה האנושי. באותה חמלה של נשים מיילדות לחייהם של ילדים. כך יראת האלוהים מתגלית כיראה של רוממות, יראה של אנושיות, יראה של חיים. יראה של וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים!
מופע נוסף של אנושיות וחמלה מופיע בחלקה הראשון של הפרשה, ומשמש גם הוא אבן דרך אקוטית בדרך להפצעתה של הגאולה הקרובה – ההולכת ומנביטה קמעה קמעה. וכך מתאר הכתוב את רגע הצלתו של משה התינוק על ידי בת פרעה: “וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד, וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה; וַתַּחְמֹל עָלָיו–וַתֹּאמֶר, מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה”. שוב, לפנינו סיטואציה שנושאת בחובה אנושיות פשוטה רצופת חמלה ביחס לילד קטן שנמצא בסכנת חיים ממשית. זהו יחס שמצליח בכך לגבור על כל ההבדלים והפערים החברתיים והתרבותיים.
את אותו מופע של אנושיות וחמלה, אנו מוצאים גם ברגעים הראשונים לציאתו חוצה של מנהיג האומה הגואל הראשון, משה רבינו. עוד לפני שמשה מתגלה בפנינו כמחולל מופתים ואבי הנביאים, הוא מתגלה דווקא במובנו היותר אנושי: “וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם”. וכפי שפירש שם רש”י על אתר (מתוך דברי המדרש): “נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם”. אתם מבינים? עוד לפני שאתה נהיה המנהיג הגדול בכול הדורות, נתבעת ממך אותה שימת דעת ולב למצוקה האנושית, לצער והכאב של אחיך ואחיותיך.
הצד השווה שבין שלושת מופעים אלו שכמו מטרימים את סיפור גאולת ישראל ממצרים, הוא באופן שבו אותה אנושיות מתגלית דווקא כהתרחשות מוסרית – ספונטנית לחלוטין. זאת מבלי שאלוהים או ישות סמכותית כלשהי אחרת, מורה על כך להדיא. כמובן שהדבר אינו מקרי. דווקא קודם שהעם היהודי עומד להיכנס תחת כנפי השכינה, לצאת לחירות ולעמוד למרגלות הר סיני לקבלת התורה, ולהיעשות בבחי’ ‘מְצֻוֶּה ועושה’, אנו למדים על סיפור התהוותו כזה שנושא בחובו יסודות של אנושיות אלמנטרית פשוטה, שיצוקה על אדני יראת אלוהים ואהבת אדם באשר הוא.
אז בשעות אלו כשהעם היהודי נדרש לאחת משעותיו הקשות, לשלם מחירים נוראיים ובלתי נסבלים, למען חייהם של בניו ובנותיו. כדאי שנזכיר גם זאת לעצמנו, שאחרי ולפני הכול, הזכות שלנו נעוצה דווקא שם באותה אנושיות כנה ואמיצה, זאת שלא חוששת לקחת סיכונים ואפילו גדולים, למען אותה מטרה שאין קדושה ונעלה הימנה של: וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים!
כי שם, בראש ובראשונה, נעוץ שורש גאולתנו, ראשית תקוותינו. אז אכן אנו עוד עלולים חלילה לעבור שעות קשות ומצבים נוראיים כנגזרת לוואי מעסקת שחרור החטופים שהולכת ויוצאת לפועל ממש עכשיו. אבל גם במצבים היותר חשוכים כדאי שנזכיר לעצמנו, כי מה שאנו מוכיחים כאן לעצמנו ובעצמנו, הוא כמה החמלה והסולידריות מפעמת בתוכינו. איך בשמה של האחווה האנושית במובנה היותר אמתי, אנחנו מוכנים לקחת סיכונים חמורים – עד כדי איבוד שיקול הדעת. וזהו לטעמי כשלעצמו, משהו שעשוי לעמוד לנו לזכותינו, לימים טובים יותר – לתקווה וגאולה שלמה.
שיהיה לנו שבוע טוב – ובשורות טובות. ושנזכה לראות במהרה בקיום נבואת הנביא ישעיהו: ׳וּפְדוּיֵי יְהוָה יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה׳. אמן!
