על רגעים של אמת ופשטות מוחלטת, על הר הרצל – היום בהלוויתו של גיבור ישראל סרן יאיר יעקב שושן הי״ד1 min read

יש משהו בלעמוד בבית קברות – בהלוויה צבאית, שמוציא מהמשתתפים את המקומות הכי ראשוניים ובסיסיים בנפש האדם. צדדים ואמירות שביום היום המצוי שלנו, נשמעים לנו כסיסמאות וקלישאות נבובות. אמירות על אהבה כנה ובלתי אמצעית, על געגועים והתרפקות, לצד תהיות ושאלות קיומיות נוקבות על מה ועל למה, ובשביל מה בעצם אנחנו כאן ומה מחפשים ולאן חותרים וכו׳. הכול נורא מתפשט – תרתי משמע, נהיה פשוט וחשוף. כך כמות שהוא בתצורתו היותר גולמית. מן אמת כזאת עמוקה שנמסה בתוך ים הדמעות, הבכי והנהי. זאת חוויה כ”כ עמוקה וטוטאלית, שקשה אפילו לתארה במילים. כולם עומדים שם בדומיה עמוקה – כשמידת השתוות של תוגה אופפת ממעל. אין הבדלי מעמדות, הפרשי גילאים, או כל אבחנה חברתית – קטגוריאלית כזאת או אחרת. בעתת המוות לוכדת את כולם. ניצבים לעומתו בחרדת קודש. מרכינים ראש ומתמסרים להוד הרגע.

והיום בהלוויתו של גיבור ישראל סרן יאיר יעקב שושן הי”ד בהר הרצל, שם תחת האוהל ההוא בחלקה 18, זה שבשנה האחרונה נראה שמכנס לתוכו את כל תמצית האבל והעצבות עלי אדמות. הוי כמה דמעות נשפכו שם כמים. איזה דיבורים, אלו תיאורים. איזו דמות הייתה והלכה כך ברגע אחד. גיבור מופלא, צעיר ברוך כשרונות ויכולות. אתם אפילו לא מתארים לעצמכם מה שסיפרו שם אודותיו. וכך על קברו הטרי עמדו אחיותיו, אביו ואמו, וכמה מחבריו, וקוננו בקינה גדולה שהלכה והדהדה בהר כולו. והדיבורים היו כ”כ פשוטים וכנים, אמתיים בתכלית. פשוט אמרו את אשר ליבם, סיפרו וגוללו מי היה יאיר ואיזה פלא של ילד שוכב שם עכשיו עמוק בתוך רגבי האדמה הירושלמית. וכך עמדתי שם עם עוד מאות רבות של מלווים, ונמסתי בתוך האמת הזאת. זה היה לא פחות מאשר נהר דינור של אמת מזככת. מקלפת אותך מכול הדברים הקטנים והלא חשובים הללו שסוגרים על כולנו ביום יום. רודפים אותנו ואנחנן אותם, מהכא להתם, מהמירוץ מהפגישה הזאת אל השגת עסקה האחרת וכו’. אבל שם על ההר, הכול מתאפס. אוסף הססמאות והקלישאות שמסנרות בין עצי הברוש ואלפי הקברים הדוממים, הופכות להיות לא פחות מאשר אמת קיומית נוקבת ודוקרת, מפלחת לבבות.

ולמען האמת תכננתי לשהות שם לזמן קצר, אבל איכשהו רגליי התמגנטו אל הקרקע. פשוט לא יכולתי לעזוב. ביטלתי את הלו”ז שלי להמשך היום והתמסרתי אל הרגע. מהספד להספד, מסיפור לסיפור, מקינה אחת לחברתה. הרגשתי שזה הולך וחודר לי עמוק מתחת לעור. מתפשט בכול מולקולה בגוף ובנפש.

והמחשבה שהייתה לי, דווקא לאור העובדה שייתכן וכבר בקרוב מאוד, איכשהו כל המלחמה עקובת הדם הזאת בעזה, תהיה מאחורינו – כחלק מעסקת חטופים שאמורה לצאת לדרך. וכשזה יקרה, לפחות לזמן מה, יש מצב שההר העצוב הזה יפסיק לראות אירועים שכאלה, בקצב של פעמיים בשבוע – והלוואי שאכן כך יקרה. אלא שאז כדאי שנזכור את הססמאות הללו שנשמעות פה. שנשים אותם בנאד הזיכרון הלאומי שלנו, שנוכל להתבסם מאמיתותם המצמיתה. לעורר בעצמנו את אותם תחושות שמפעמות בנו, רק כשאנו ניצבים לעומת המוות. אל מול אותו מופת של הקרבה ומסירות. שנרגיש ולו לרגעים, מה חשוב באמת, ומה חשוב הרבה פחות. ובעיקר, על מה ועל למה אנחנו כאן ובשביל מי ומה כל הסער הגדול הזה?

אז יהי רצון מלפני שומע קול בכיות, שזאת אכן תהיה ההלוויה האחרונה שם על ההר, אבל שנדע להשכיל שלא לשכוח את קול ענות הגבורה שנשנה ונשמע שם כ”כ הרבה בשנה האחרונה. שאותם קולות של אמת ייצרבו עמוק בנפשנו הלאומית. שחלילה לא יסורו מאיתנו האות והמופת שספונים בכול אחד ואחד מהקברים הדוממים – שהלכו והתווספו שורות שורות לאורך 466 הימים שחלפו מאז אותו יום מר ונמהר. אותו יום שבו נשתנו חיינו לעד. ובעיקר, שנהיה ראויים באמת לאלו שבזכותם אנחנו יכולים לחזור לשגרת יומינו האפרורית – לשוב ולהתחבשש בכול הדברים הקטנים הללו, ממש כמו פעם, רגע לפני שריטואל ההלוויות הפך להיות כמעט לחם חוקינו כאן בארץ רוויית הדמים הזאת.