היום צום שבעה עשר בתמוז, בו אנו מציינים מספר אירועים לאורך ההיסטוריה היהודית, שכמו נזדמנו אל היום הטרגי הזה.
וכך ל’ המשנה במסכת תענית:
חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז.. נשתברו הלוחות. ובוטל התמיד. והובקעה העיר. ושרף אפוסטומוס את התורה. והעמיד/והועמד צלם בהיכל.
תענית פ״ד מ״ו
את המכנה המשותף הטרגי בין אירועים אלו המופיעים במשנה זו, ניתן לראות כחוסר היכולת לייצר הלימה בין המסמן הפיזי-ממשי, למסומן המושגי-אבסטרקטי. הלימה שכזו נושאת בחובה פוטנציאל נפלא לתיקון והרמוניה בין הנשגב האלוהי לחיים הארציים היומיומיים.
העובדה שבערבו של יום, איננו יכולים באמת להתנתק מן התלות בחומר, ולא רק ברמה הקיומית/פיזית, אלא בראש ובראשונה ברמת השפה, ביכולת שלנו להביע ולהתחבר אל רעיונות (רוחניים ומופשטים ככל שיהיו). לעולם אנו תלויים בעולם של דימויים פיזיים, בשדה סמנטי של אלגוריות ומטפורות חיצוניות, שכמו יאותתו לנו על “הדבר האמתי” הנעלם והחמקמק ההוא. ומהו עולם האמנות כולו, אם לא תמצית הניסיון ההלימתי הזה.
כך היה כבר במעמד הר סיני, שבו קיבל העם היהודי את החוקים האלוהיים, ולא פחות מכך, התוודע אל הגילוי האלוהי היותר מופשט, באמצעות לוחות הברית שהיו פיזיים בתכלית. הכול כמו התממש באותם לוחות בהרמוניה אולטימטיבית. זאת אותה הרמוניה המתוארת בכתוב: “וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת”.
זה גם סוד דברי הכתוב: “וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת”. וכפי שפירשו חכמים: רואים את הנשמע (מסומן אידיאי) ושומעים את הנראה (מסמן קונקרטי). הוי אומר, שם במעמד הר סיני לא התקיימה בשום צורה, אותה הפרדה דואלית. כך שאפילו הפיזי בעצמו כמו התאחד לחלוטין עם האידיאה האלוהית החקוקה בו, ולהיפך.
אך הרמוניה זו, היא בדיוק אשר התרסקה ברגע המר ההוא של שבירת הלוחות. כאשר יורד משה מן ההר ונחשף לזוועת מעשה העגל של העם היהודי, מבין הוא לאלתר כי עצם עשיית העגל כמו העידה באומה זו שאין היא מסוגלת באמת לחיות בעולם שבו מתקיימת הלימה בין החומר לרוח, באופן שהממשי עובר טרנספורמציה והופך להיות כולו ככלי שרת אל הרוח המפעמת בו. מי שעשה את העגל אינו כשיר לחיות בהוויה שבה הממשיות החומרית מאבדת כל זיק של ישות עצמאית. אם נרצה, בהוויה של שבירת אלילים מוחלטת. זאת תמציתה של הטרגדיה ההיא, באופן שבו ברגעי אובדן הדרך, חוזר העם היהודי אל הממשות הפיזית, מוצא בו נחמה ומעניק לו משמעות ותוכן, וקורא לעומתו: ‘אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם’.
זהו שבר חמור שלמעשה נושא בחובו כישלון מוחלט לניסיון להביא לנוכחות אלוהית, על פי נוסחת ההלימה הבאה לידי ביטוי בלוחות הראשונות. ואכן בלוחות השניות מוצאים אנו כי רק הכתב (היינו, האידיאה האלוהית) הוא מעשה אלוהים, בעוד שהלוחות הפיזיות עצמם, נשארים כחומריים מעשי ידי אדם. וכמאמר הכתוב: ״פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ״.
הוי אומר, הדואליות אינה מצליחה עוד להגיע לכלל מיזוג והלימה מלאים.
כך שבהקשר זה, שבירת הלוחות, היינו ריסוק היסוד המטריאליסטי שבלוחות הראשונות, נעשית כתגובה שכמעט ומתחייבת מאליה. הלוחות פשוט אינם יכולים להיות נוכחים עוד במציאות שאינה בשלה להלימה שכזו. רק האותיות הן אלו שפרחו באוויר, היינו המשיכו לרחף ברוח, בעולם מופשט וחמקמק, מבלי שהן יכולות להתממש במלואן בחומר קונקרטי כלשהו (בראיית חכמים, זאת הייתה הנקודה שבה נולדה גם התורה שבעל פה, תורה שכולה מתקיימת בממד מופשט המנותק מן החומר. אך ע”כ יש להרחיב בפנ”ע). זאת הייתה טרגדיה שכמו כבר ניבאה אי אז על הטרגדיות הבאות שלצערנו עוד בוא תבאונה.
המקדש שלפי דעות מסוימות (כף לפי גישה חזלי”ת מסוימת וכן לכאורה דעת רש”י בפר’ כי תשא), עצם בנייתו הגיע כתיקון למעשה העגל, מגלם בתוכו את הניסיון ליצור מחדש הלימה שכזו. לקחת את החומר לנקודת הקצה הטוטלית, באופן שהוא כמו בטל לחלוטיןֿ, מאבד את ישותו אצל הגילוי האלוהי. כך הוא עניינו של הגילוי המוכמן בקודש הקודשים, הלב הפועם של המקדש. שם במקום הארון אשר בתוכו הלוחות (ואף שברי הלוחות), החומר כמו חדל לתפקד כחומר העומד כשלעצמו, אלא כולו קודש לגילוי האלוהי. עד אשר מוצאים אנו בדברי חכמים כי: מקום הארון אינו המידה. היינו, החוקים הפיזיקליים מאבדים את תקפותם באופיו הלימינלי המובהק שמאפיין את המקום ההוא.
אלא כי התנאי הבסיסי ביותר לקיומו של ממד הלימתי שכזה, הוא בשמירה קפדנית על היחס בין הפנים לחוץ. לשמור על נבדלות ואבסטרקטיזציה מוחלטת של הממד ההוא. בראייה זו, ממד החוץ החשוף והגלוי לכל, אינו אלא קליפה בלתי מייצת באמת את תוכן הדברים ואמיתותם. וכי רק עד כמה שנצליח לקדש את הסוד, היינו לבדל אותה חומריות מכול זיקה אל ממד החוץ, נוכל לשמר את ההלימה בטהרתה, לנתקה מכל צד של נפסדות (טומאה) ולעשותה כפלא פלאים המפעם בהוויתנו.
החורבן ביסודו, הוא המצב שבו אותה נבדלות נפרצת ומחוללת עד עפר. וכל’ חכמים, באו פריצים ויחללוה. זהו המצב שבו החומר כמו חוזר לממדים הממשיים, הטבעיים, המתעתעים, ואף הפאגניים שלו.
וכה דברי חכמים במס’ יומא: “אמר ריש לקיש בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה הוציאון לשוק ואמרו ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו מיד הזילום שנאמר (איכה א, ח) כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה”
אותם הכרובים שאין פנימיים ומוכמנים מהם, כשהם במופעם החיצוני קבל עם ועולם (“הוציאום לשוק”), מאבדים ממילא את ההלימה הפלאית ההיא שהם נושאים בחובם, והופכים להיות מופע חזותי חיצוני וריקני גרידא, עם נגיעות אליליות מובהקות (במק”א מוצאים אנו בדברי חכמים על כך שהקריאה הייתה “הללו עובדי ע”ז, והללו עובדי ע”ז”).
זאת הטרגדיה של פריצת החומה, הרגע שבו ממד הפנים, המאפשר את ההלימה ההיא, החל לקרוס. מעתה ועד לרגע החורבן המוחלט של תשעה באב, זאת כבר הייתה רק שאלה של זמן. וביתר שאת, העמדת הצלם בהיכל, מייצגת את האמור, באופן חריף שבעתיים. זאת ההתרסה החמורה ביותר כלפי הדוקטרינה היהודית-מונותאסטית (ובדייקא כשהיא באה מהרוֹמָאִיוּת ממשיכת דרכה של התרבות היוונית/הליניסטית) אשר לא מוכנה בשום צורה לוותר על אבסטרקטיזציה מוחלטת של כל המתייחס אל האלוהי ובא עמו במגע, ובו זמנית לממש זאת בחומר ולתבוע הימנו את המטמורפוזה המתחייבת. כך שבשבעה עשר בתמוז אמנם לא נחרב הבית בפועל, אבל עצם הלוז של מהותו בהחלט נסדק קשות.
גם שריפת התורה האמורה במשנה ומיוחסת לאפוסטמוס, עניינה לכלות את הממד הפיזי כשהוא קודש אל האותיות הכתובות בו. כך גזירה זו מצטרפת והולכת אל הטרגדיות שקדמו לה.
ואם כך הם פני החורבן, הרי שהגאולה והתיקון אמורה להתכוון בדיוק אל שם. למקום שבו נצליח לכונן בהוויתנו מציאות שבה הממשות החומרית, עולמנו הסמנטי והאמנותי, יהיו ככלי שרת נאמנים לרעיונות ומושגים של תוכן ורוח. ליצור חברה המטיבה לרתום את החזותיות המזהירה, לטובת תוכן וערכי אמת, את החוץ לטובת הפנים, הממשי לטובת המופשט, ולא חלילה ההיפך מכך.
כך נזכה שתקוים בנו נבואת ישעיהו: ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳ וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה׳ דִּבֵּר״, הוי אומר, הגילוי האידיאה האלוהית, יהיה כה נוכח ודומיננטי, עד אשר הוא יחלחל ויטביע את חותמו אף על הממד היותר בשרני (היינו החומר). רק גילוי שכזה יוכל להיחשב כשלם ואולטימטיבי.
