עמוס היה היום בהר הרצל בירושלים. הוי כמה עמוס, אתם אפילו לא מתארים לעצמכם. אפילו במושגים של ההר הזה בשנה האחרונה, שבו הוא כנראה נהיה המקום הכי תוסס ופעיל בשנה האחרונה, זה היה סוג של משהו חריג יוצא דופן. זה החזיר אותי באחת ליום השישי ההוא, לפני בדיוק שנה, ערב שבת בראשית. אז כמו בימי האימה הראשונים ההם, גם היום, עוד זה מדבר וזה בא. היום הזה ייקחו האופל. הלוויה רודפת הלוויה, אזכרה רודפת אזכרה. מהלווייתו של אביעד ניימן לאזכרתם של ענר שפירא ודוד מאיר, ומשם להלווייתו של מרדכי אמוייל ז”ל. ובתווך, קשה בכלל לספור כמה אזכרות צצות מכול פינה, עשרות משפחות שבאות לפקוד את מקום מנוחת יקיריהם ביום השנה העברי הראשון לנפילתם. סיפורי הגבורה והתהילה בלתי נתפסים. גיוועלד. כמה גבורה ואומץ ספונים פה בין רגבי האדמה של ההר הקדוש והנורא הזה.
ואיכשהו בתוך כל שאון היגון והאבל האינסופי שבקע מכול פינה, פגשתי את אחי היקר – הרב משה שיחי’. בשנה האחרונה, ממש החל מאותו יום נורא, משה משמש בתפקידו הצבאי, בשלל תפקידים הקשורים בטיפול בכבוד המת באופנים שונים שאכהמ”ל. אתם רק יכולים לתאר לעצמכם כמה שהאיש הזה היה עסוק לעייפה בשנה האחרונה. שלא תדעו מצרות. בחודש האחרון הוא משמש כחזן צבאי, ומלווה טקסי הלוויה ואזכרה דבר יום ביומו. כך שבאופן לגמרי לא מפתיע, פגשתי בו הבוקר על ההר. דומני שלא צריך להכביר במילים כמה הוא היה עסוק שם. אבל איכשהו בין לבין, התברר שהוא קיבל הכוונה לעלות לפקוד אצל קברו של חלל העונה לשם ליאופולד ברגמן ז”ל, חייל אלמוני שנפל בכב’ בתשרי תש”ט – בעיצומה של מלחמת השחרור. מהמידע המצוי בידי צה”ל, ליאופולד היה ניצול שואה שעבר את מחנות המוות אושוויץ ובוכוולד. הוא איבד שם בשואה האיומה, את כל משפחתו, הגיע בגפו ארצה והתגייס לאלתר למלחמת התקומה של העם היהודי על ארצו. כך שלמעשה בבנפילתו הטרגית ההיא, לא נותר עוד דבר מכל אותה המשפחה. פשוט נמחקו כולם ואינם עוד.
לבקשתו של אחי משה הצדיק, סרתי עמו אותה חלקת קבר מסויימת, אלא שלהפתעתנו, כאשר הגענו למקום התברר לנו, כי בעצם אותו ליאופולד לא היה היחיד שנפל באותו יום – לפני 75 שנים, עמו נפלו אלו שטמונים שם ממש לצדו, גדעון יהושע סורן ויודא גיאורג’ מושקוביץ’ ז”ל. מהמידע שמצאתי ברשת, מתברר ששלושת היהודים הצעירים הללו, הגיעו לארץ על מנת להצטרף לכוח האוויר הראשון של מדינת ישראל הצעירה. כשהמטוס שלהם התרסק בטיסת האימונים הראשונה.
הדבר הבא שעשינו היה לקבץ עוד שמונה יהודים מאירוע ההלוויה שהתקיים בסמוך, על מנת שנוכל לקיים את טקס האזכרה כיאה וכיאות להם. וכפי שכבר הבנתם, לא הייתה בעיה למצוא יהודים על ההר ביום הזה. וכך אותם שלושה אלמונים, שבימים כתיקונם היו ככול הנראה נשכחים לחלוטין מלב האומה, זכו מן ההפקר הטרגי הזה. כפי שתוכלו לחזות בקטע הווידאו הרצ”ב.
וכמה סגירת מעגל מצמיתה הייתה כאן. בעוד בסמוך ממש קוברים בסך זה אחר זה, שלושה נופלים ממלחמת התקומה העדכנית שאנו מצויים עמוק בתוכה, אנו מעלים את ראש זיכרוננו הלאומי, את שלושת הגיבורים ההם, במלחמת התקומה הראשונה. הולכים מהכא להתם, מן הזמן הזה אל הימים ההם, וחוזר חלילה. גורל קיומי מצמרר אחד שנושא בכנפיו את סיפור ההיסטוריה היהודית ותקומת העם היושב בציון.
————–
“וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד” – בתורתו של רבי מאיר נמצא כתוב, טוב מאוד זה המוות” (בראשית רבא, ט’ א’) ובדברי חכמים נוספים מצאנו, :מאוד – זהו אדם” (בשיכול אותיות). בטעות נהוג להבין את משמעות צירוף המילים ‘טוב מאוד’ כמו ‘הכי טוב’. זאת הבנה מוטעית. ה’מאוד’ לא עושה את הטוב להכי טוב, אלא לטוב שיש בו יסוד של מֵעֵבֶר לטוב עצמו. המאוד כמו מותח את הטוב למקום שנוגע בדבר מה נוסף, אחר ומשמעותי בהרבה.
וכשנמצאים על ההר הקדוש הזה, דומני שניתן להבין, גם אם בצורה שלא יכולה להיות מחרידה הימנה, את המשמעות של ה’מאוד’ הזה. כי בשביל לזכות בטוב הזה שלנו כאן, נדרשת נכונות לחציית קווים. לגעת ב’מאוד’, במשהו שהוא גבוה ומשמעותי לאין ערוך מעצם החיים. זהו טוב שתובע נכונות לוויתור והקרבה. אם נרצה, טוב שתובע את המאוד, את הופעת האדם – במלוא גבורתו העילאית, שייצא להילחם בעוז וברוחו הכבירה למען השגת אותו הטוב. להצדיק לו ולמשפחתו, לקהילתו ולאומה כולה, את מה שאולי בעבור בעלי חיים אחרים, נתפס כמובן מאליו. כך האדם והמוות, המוות והאדם, משמשים בערבוביה. כי אם יש מישהו שמסוגל להביט למוות עמוק בתוך עיניו המורבידיות של המוות, זהו האדם. הוא לא מהסס לקרוא תיגר כנגד גזירתו הדטרמיניסטית. להוכיח שאין דבר שיוכל לשתק אותו, למנוע הימנו את אותו “טוב מאוד”. גם לא אימת המוות ובעתת החידלון.
אז הבוקר שם – ערב שבת בראשית תשפ”ה, על ההר העצוב והקדוש בעולם, בין הלוויותיהם של אביעד היימן, מרדכי אמוייל, וגיא בן הרוש, לאזכרות של דוד מאיר וענר שפירא, ליאופולד ברגמן, גדעון יהושע סורן, ויודא גיאורג’ מושקוביץ’ – זכר כולם לברכה בנצח זיכרון האומה, לצד עוד מי יודע כמה אזכרות וטקסי הנצחה, עלה ונשמע הקול מסוף העולם סופו:
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד – טוב מאוד זה המוות. טוב מאוד זה האדם!
והלוואי שרק נהיה ראויים לטוב המאוד המופתי הזה. שבת בראשית של שלום ושלווה לכולנו.