“אָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּמַלֵּא שְׂחוֹק פִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁיֹּאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה’ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה״ (ברכות לא׳).
האיסור הזה יותר ממה שעניינו הוא שלא לאפשר לנו לשחוק כדבעי בחיים הללו, הוא נועד פשוט לאותת לנו על משהו אחר לגמרי מכול מה שאנו מכירים ונתקלים בו בשגרת היום יום המצויה שלנו. כמו קורא לנו לשמור את אותו השחוק המלא לדבר האמתי, זה שאמור שלא להותיר לנו ולו פינה אחת – בפינו וליבותינו לאיזושהי תחושת כאב שבר. זאת הוראה שמוכמנת בה בשורה לעתיד מופלא שעוד בוא יבוא, שם במקום האוטופי ההוא נוכל באמת לחוות קתרזיס של אושר במלוא עוצמתו.
אז אתמול כששמעתי לראשונה על השחרור של ארבעת החטופים, לרגע מלאתי שחוק פי. זאת הייתה תחושה שכמעט ולא זכינו בה ולו לרגעים ספורים בשמונת החודשים האחרונים. פתאום הריאות התמלאו באוויר, במובן הכי פיזי וממשי. כי הלא מי מאתנו בכלל יכול לנשום סדיר בכול החודשים האיומים הללו? אלו שאז התמונות המרהיבות הללו הגיעו אחת אחרי השנייה, ואתה מוצא את עצמך משפשף את העיניים בתימהון. זאת מציאות שנראית כמעט בלתי נתפסת. האם זה בכלל זה יכול להיות אמתי? האם זאת לא מן פאטה מורגנה שהשתלטה לך כך לפתע על המסך?
וככל שאתה מבין שזה אמתי. שאותה נעה ארגמני האומללה, זאת שיצא לי לצפות בלופים של עשרות פעמים בסרטוני הזוועה שלה, צווחת את נשמתה בזעקות שבר, תוך כשהיא כפותה באכזריות מפלצתית על ידי חבורת חיות האדם שאוחזת בה, היא-היא בעצמה, נראית כרגע על המסך כשהיא חבוקה ואחוזה בידי אביה, חופשיה במובן הכי מלא של המילה. שאותו שלומי שהתמונה שלו נמצאת מול הבית שלי כבר כמעט מהשביעי לאוקטובר, אז אתה פשוט צובט את עצמך אל מול הפלא הגדול הזה. מבין שאולי בעצם כך מרגישה שמחה אמתית. שמחה פשוטה, בלי שום אינטרס, לא אירוע שלוקח אותך ברמה האישית לאיזשהו מקום טוב יותר. אלא פשוט סתם שמחה טוטאלית כזאת, שגורמת לך להצליח לנשום, להרגיש את תחושת השלמות שאתה מדמיין ומפנטז אותה כבר מי יודע כמה זמן. כך פתאום אנחנו מצליחים לשמוע את משק כנפי התקווה. נוגעים באיזשהו קצה של אור שנכנס בחרך צר לחיינו. מאיר בעדנו את האפשרות ולו התיאורטית לעתיד ואפשרות לחיים אמת כאן בתוך כל הכאוס והשוד והשבר הזה. כך לרגעים חשתי כי אולי לא הכול באמת כ”כ שחור ואפל כאן, לא הכול בהכרח כה סוגר ולוכד אותנו מכול צד.
במובן הזה השחוק העתידני הוא בהגדרתו על עצם אפשרות ההוויה. כי כל השחוקים הקטנים האלה, מתייחסים דווקא להישגים ותחושות סיפוק שרחוקות באמת מלמלא את הווייתנו כולה. יש בהם משהו מאוד רגעי, מסוים ובר חלוף. זאת לעומת השחוק המלא הזה, יש בו משהו שמכמין בתוכו תחושת אושר מזוקקת, כזאת שהיא הרבה יותר גדולה ומכילה מכול אותם שחוקים קטנים, רגעיים.
אלא שאז די מהר הגיעה הידיעה המרה על נפילתו של פקד ארנון זמורה הי”ד במהלך הפעולה הדרמטית והמגה-הרואית הזאת. פתאום עננת השכול ותחושת המוות והטרגדיה הזאת שאופפת אותנו מכול פינה כבר מאז השביעי לאוקטובר, חזרה במלוא חריפותה. כמו החזירה את כולנו חזרה לקרקע המציאות. כך אותו השחוק שלרגע מלאתי בפי, התברר גם הוא כאשליה רגעית. כנראה ששוב ניאלץ לשמור את השחוק המלא ההוא, לימים ההם שעוד יבואו, לאותו ה”אז” העתידני – אוטופי. או בקיצור, גם הפעם זה עוד לא הדבר האמתי, זה שאנחנו כה עורגים ומייחלים אליו.
והיום אחר הצהרים, כשעמדתי שם בהר הרצל – ההר הכי עצוב בעולם, בהלוויתו של ארנון זמורה הי”ד, לצד עוד אלפים רבים שעלו והתקבצו לחלוק כבוד אחרון לגיבור ישראל האדיר הזה. הקולות וההספדים נישאו והדהדו במעלה ההר. הסיפורים וההספדים שנישאו שם על האיש הזה, נשמעו גם הם לרגע כלא אמתיים. הבאמת יכול להיות שגיבור עז רוח שכזה הסתובב כך בינינו, כמו עוד סתם אדם? הוא הלא היה בדיוק מאותם אנשים שלעולם לא היינו אמורים לדעת כמעט דבר וחצי דבר אודותם. תיאורטית יכול להיות שהיה זה הוא שעמד שם לפניי בתור בסופר, או ישב מולי ברכבת או סתם עוד גבר ישראלי מצוי בחוף הים. זאת גבורה שאין פנימית ומוכמנת הימנה.
אז לראשונה, אחרי הרבה מאוד הלוויות צבאיות שלצערי השתתפתי בשמונת החודשים האחרונים, חשתי לא רק עצב עמוק, אלא לא פחות כך, גאווה גדולה. פשוט גאווה עמוקה שמילאה אותי בידיעה שיש כאן בכול זאת משהו פלא בעם הזה. שעוד לא פסו גיבורים מיתולוגיים שכאלה מקרב עמנו.
אז פתאום הבנתי כמה שזאת לא פחות מאשר תעודת כבוד לאומית מן המעלה הראשונה. כי אומה שמגדלת בנים שכאלה, מצליחה להוות קרקע חברתית – ערכית – חינוכית – תרבותית למופת של גבורה ומסירות עילאית שכזאת, היא אומה שבאמת ראויה להגיע אל המנוחה והנחלה. אומה ששום דבר בעולם לא באמת יוכל לעמוד בדרכה להגיע אל אותו “אז” עתידני – המקום שבו כולנו נוכל למלא בשחוק פינו. להפוך את הדיסטופיה המחרידה הזאת שאנו חיים בה, לאוטופיה של מנוחה ותיקון.
ועד אז, כנראה שעוד נגזר עלינו עוד איזה זמן מה שבו נמשיך לנוע במטוטלת והקוֹנְטְרָס הרגשי הבלתי אפשרי הזה. לנסות בכל זאת, ולנשום מלוא ראותנו רגעים קטנים של אושר וסיפוק, בהבלחות של אור עם חזרתם של אחינו ואחיותינו מן השבי הנורא. אך בו זמנית, להמשיך ולהילחם, להיות בתודעת העקידה הזאת שאנו נתונים בה. בהבנה כי בלי נכונות להקרבה ומסירות נפש של אותם גיבורי הרוח הללו, לא נוכל להגיע לשום דבר. לקיים בעצמנו את ל׳ הפייטן ר׳ יהודה בן שמואל אבן-עבס:
״וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל/ וַהֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בְּחַיִל/ עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ/ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ“.
