המלחמה הארורה הזאת, עוד תעורר מי יודע כמה שאלות, תהיות, ערגונות ומקומות פנימיים וחבויים שבמשך דורות איכשהו התכחשנו להם. אולי פשוט העדפנו לשקוע בתפנוקי ההווה הממשי, זה העכשווי והמצוי. היינו צריכים לקבל את הניעור המטלטל הזה, בשביל להתחיל ולהתעורר באמת.
אחד הדברים הכי משמעותיים בעיניי שצף ועולה בתקופה הזאת, ובתוך כל בליל חוויות הקצה המחרידות, שבחלומות הכי שחורים שלנו לא האמנו שנחווה, זאת שאלת הבית. המקום העמוק והשורשי של הזהות, של מי ומה אנחנו. מה מכונן בתוכנו את ההיות הלאומי הפרטיקולרי הכ”כ רדוף ומיוחד שלנו. ואם ומה מצדיק את כל הסער הגדול הזה.
אם תרצו, זאת מלחמה על הבית, במובן הכי עמוק שלו. מלחמה שהיא הרבה מעבר לעניין הקיומי – הפיזי. מלחמה שתובעת מאיתנו להגדיר ולהצדיק את השייכות הזאת. לחזור ולברר ולאמת בתוכנו, את הסיבה הקדמונית ההיא שבגינה בכלל הגענו עד הלום – אחרי כאלפיים שנות גלות.
הערב בתוכנית המרהיבה של “עובדה” – על האחים מיה ואיתי רגב, וסיפורם בתקופת השבי וחזרתם ארצה לפני כחודש, היתה שם בתוך הראיון אנקדוטה אחת שתפסה אותי במיוחד.
כפי שתראו בקטע הסרטון הקצר הרצ”ב, איתי מספר על האופן שבו הוא וחברו עומר שם טוב, שהיה שבוי עמו (ועודנו שבוי שם באפילת התופת של עזה), ייחלו והתפללו שתהיה להם האפשרות לעשות קידוש בליל
שבתות. כן, ממש שם בעמקי השאול עם חיות האדם בעזה.
כך, כבדרך פלא, אכן בקשתם (מן היושב במרומים), התמלאה. איכשהו משום מקום, בלי כל סיבה הגיונית נראית לעין (איך אומר שם איתי? “נסתרות דרכי השם”), החליטו המפלצות לתת להם בקבוק של מיץ ענבים. כך היה להם ממה לעשות קידוש לאורך כל אותם ימי השישי בערב, בהם נגזר עליהם לשהות שם בשבי בעזה. וכמעשיהם בקידוש, כך גם היה מעשיהם בברכת הפת, באופן היותר מדוקדק ומהדר (תצפו בסרטון).
הקטע הזה טלטל אותי במיוחד. הוא בעיניי לא רק עוד סיפור של שמירה אדוקה על המסורת ומנהגי ישראל גם בתקופות ומצבים קשים, אלא בראש ובראשונה, ביטוי מופלא ומחריד לאופן שבו עולה וניצבת בחיינו מחדש שאלת הזהות. מושג הבית והכמיהה אליו, צף ועולה, מתגלה במלוא זוהרו ותובענותו, דווקא במקומות ובמצבים הכי קשים ובלתי אפשריים. יש בזה בעיניי משהו שאין מילים שיכולות באמת לתאר את העוצמה שלו, את מה שהוא מקרין ומעיד על כולנו.
אז איתי רגב ורועי שם טוב, הצדיקים, תדעו לכם שאתם מייצגים פה בנוכחותכם משהו כל כך עמוק, כל כך נוקב ויורד. אתם סמל מובהק לחיבור אל הבית, אל מה שמתקלף ומתגלה כאן בעוצמות מטורפות מאז ה07/10. וכמה חובה וזכות כאחד יש בכך בעבור כולנו, לדעת לנצל ולרתום נכון את התהומיות הזהותית הזו, שנדמה שכבר למעלה משנות דור, לא באה לידי ביטוי באופן כה חריף.
הייתי אפילו לוקח את זה צעד אחד קדימה. אולי אחרי המלחמה ניתן לחשוב על הגדרתו וזיהויו של מגזר חדש-ישן בחברה הישראלית: הבֵּיתִיִּים. תחשבו על זה, זה הם לא בדיוק דתיים או אפילו מסורתיים, בהגדרה הצרה של המילה, הם גם לא בהכרח משהו היברידי על הרצף, אלא הרבה מאוד אנשים כאן בתוכינו – צעירים כמבוגרים כאחד, שבעבורם הדבר הכי נוכח ומשמעותי בהווייתם זאת דווקא תחושת החיבור, ולא פחות מכך, המחויבות. הזיקה השורשית אל הבית. תנסו רק לחשב כמה אנשים אתם מכירים שבשמה של אותה תחושת חיבור ומחויבות טוטאלית, הם מחרפים שם את חייהם ממש עכשיו – מי יודע באיזו תופת עמוק בתוך בעזה. וכמה שזו מחויבות שבמובנה העמוק נושאת בחובה כל כך הרבה תוכן ומשמעות, כמה שהיא מקור לשייכות ונחמה.
ומה שמתברר בעליל במלחמה הזאת, זה כמה שהזהות הביתית הזאת, היא כ”כ עמוקה וטוטאלית. זהות גולמית שמטרימה את הזהויות והחלוקות הקטגוריאליות האחרות, אלו הרווחות והמוכרות לנו עד זרא מהימים ההם שלפני ה07/10. היא חוצת מפלגות, הגדרות חברתיות, תרבויות מצבי צבירה דתיים. למעשה זאת זהות שמתיכה את כל אלו, לוכדת אותן בתחושת שייכות ונאמנות שכולם שווים לעומתה. אבל זה באמת משהו שראוי לדיבור נפרד.
ואין כמו חווית השבת בדייקא, לייצג בהוויתה את התמצית של חווית הבית היהודי. את הלב הפועם של אותו הבית, שעומד והולך איתנו מאז היות האומה היהודית לעם.
ולוואי יהיו הדברים לזכותו של עומר בן שלי שם טוב, שעוד נמצא שם באפילה הנוראית של עזה. שהחיבור הכ”כ עמוק ומופתי שלו אל הבית הקמאי שממנו הוא בא, יעמדו שם לגורלו, להיות איתן במצב הזוועתי שבו הוא נמצא. ושהוא יחד עם כול השבויים והשבויות, ייצאו בריאים ושלמים בנפשם וגופם, מאפילה לאורה, משעבוד לגאולה, ויחזרו הכי מהר שרק אפשר, ממקום מעמקי הגלות הזאת – ה ב י ת ה!
שבת שלום עומר,
שבת שלום עם ישראל – חזק חזק ונתחזק!
