סדרת מאמרים לדמותו ומשנתו רבי נחמן מברסלב, ובזיקה לחג הסוכות. מאמר שלישי – ליום ההילולא יח׳ בתשרי1 min read

המשך הלימוד בתורה לג׳ בליקוטי מוהר״ן – זהו חלק שלישי בסדרת השיעורים לדמותו ומשנתו של רבי נחמן מברסלב, שנפטר ביום יח׳ תשרי – ג׳ דחוה״מ סוכות. המאמר נכתב מתוך תמלול של שיעור שנמסר לפני מספר שנים בחוה״מ סוכות תשפ״א.

בתורה שאנו עוסקים בה מדבר רבי נחמן על מצב שבו האדם נמצא בסביבה עוינת, כאשר המילה “עוינת” לא מתפרשת דווקא במובן הכי פשוט של המילה, בבחינת “קמים עלינו לכלותנו”, אלא כסביבה שיש בה זרוּת מובנית, וזוהי תחושת-הזרות שמלווה את האדם שחי בעולם. האדם המודרני חי בזרות, משום שמצד אחד יש לו את הזהות האינדיבידואלית שלו, את המוטיבציה שלו, השאיפות שלו, הרגשות שלו והכמיהות הפרטיות שלו; ומצד שני ישנו היעדר-הלימה-מובנה בינו לבין הסביבה, ובוודאי בסביבה המודרנית שהיא סביבה תחרותית – כאשר בתחרותיות, בהגדרתה, יש צד דיסהרמוני. זה מייצר תחושת ניכור ובדידות גדולה, שהוגים מערביים אקזיסטנציאליסטים במאה ה-20 – אלבר קאמי, סארטר ואחרים – מנסים להתמודד איתה.

הדברים מקבלים משנה-תוקף בימים הללו של הקורונה, כאשר אנו חיים בעולם דיסהרמוני. קודם כול, ישנה קטסטרופה בעולם שאין לנו איך לשלוט בה, משהו מאוד לא-פשוט שמתחולל – וזו דיסהרמוניה בפני עצמה; אבל בעיקר הוא גוזר עלינו דיסהרמוניה: (א) הוא מונע מאיתנו הרמוניה חברתית, משפחתית וקהילתית – כל החוויות שבבסיסן אמורות להעניק לנו את תחושת ההרמוניה. (ב) לא פחות מכך, כל הזמן אנו תלויים בהתנהגות של אחרים, מה שמייצר תסכול מאוד קשה. לצורך העניין, כאשר ישנה קבוצה אחת שמתנהגת בצורה לא אחראית, היא מייצרת דיסהרמוניה בכל הקהילה כולה. אנו כל-כך חשים את החשיבות והמשמעות של החיים בהרמוניה, ולכן המצב שנוצר מאוד מתסכל, מה גם שהוא יוצר איבה גדולה.

המילה הנרדפת לדיסהרמוניה היא כאוס, שהוא נגזרת של אנרכיה. כאשר אנו מתנהגים בצורה אנרכית אנו מייצרים את הדיסהרמוניה בכל המרחב. אלה דברים פשוטים. לא צריך שתתרחש קטסטרופה פנדמית כמו הקורונה בשביל שנרגיש זאת על בשרנו ממש. אנו מכירים את התאוריה של אפקט הפרפר, או תורת המיתרים, שמסמלת עד כמה שהדברים כל-כך תלויים אחד בשני ועד כמה משק כנפי פרפר בצידו האחד של העולם עלול להחריב את צידו השני (אגב, זהו בדיוק מה שקרה בקורונה – משהו משתבש אי שם בדרום-מזרח-אסיה, ולאחר כמה שבועות פשוט מחריב את העולם – כפי שאנחנו חווים בצורה מאוד אמיתית ובלתי-אמצעית). החוויה הזו גוזרת עלינו, באופן בלתי-נמנע, להרהר, לחשוב ולנסות להבין מהי משמעותם של החיים בהרמוניה ומהי משמעותם של החיים בדיסהרמוניה.]

תוכן וניסוח – מהות ולבוש

וְאוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה הֵם הַמְחַיִּין אֶת כָּל דָּבָר וְדָבָר, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁהַמַּדְרֵגָה הִיא לְמַטָּה, שָׁם הֵם אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה בְּצִמְצוּם יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיוּ בְּמַדְרֵגָה יוֹתֵר עֶלְיוֹנָה, וְאֵינָם מְאִירִים כָּל כָּךְ כְּמוֹ לְמַעְלָה בְּמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַשְׁפִּיעַ אוֹר וְחִיּוּתָהּ יוֹתֵר מֵהָרָאוּי. נִמְצָא, אֲפִלּוּ בִּמְדוֹר הַקְּלִפּוֹת, הַיְנוּ בִּימֵי רַע, שֶׁהֵם מִדּוֹת רָעוֹת וּלְשׁוֹנוֹת עַכּוּ”ם, שָׁם יְכוֹלִין לִמְצֹא אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה. אֲבָל מֵחֲמַת רִבּוּי הַלְּבוּשִׁים וְגֹדֶל הַצִּמְצוּם, אֵינָם נִתְרָאִים אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה, הַיְנוּ יְמֵי טוֹב, עַל־יְדֵי יְמֵי רַע וְהַחֹשֶׁךְ הַשּׁוֹרֶה עֲלֵיהֶם.

אומר רבי נחמן: בסופו של דבר, את כל התופעות כולן אפשר לכנות בשם “מילים” – ביטויים, מונחים[1]. לכל דבר יש את צורת ההופעה שלו, ולפעמים הדברים מתחברים. לדוגמה: “השולחן נמצא ליד הכיסא” – יש לנו משפט. “השולחן והכיסא נמצאים בבית” – המשפט מתרחב. כלומר: בסופו של דבר, אנו רואים את כל העולם כאוסף ורבלי של מילים.

והנה, בעיית הזרות שרבי נחמן עוסק בה היא בעיית השקר – חוסר הידיעה האם יש אמת מאחורי המילים. ובכן, לא מוכרחים לדבר על בעיות פיזיות; אפשר לדבר על מילים במובן הפשוט – כמה מהמלל שאנו שומעים הינו מלל אמיתי, כזה שבאמת מייצג אמת. זו לא חייבת להיות אמת אבסולוטית, אלא אפילו אמת יחסית של הדובר: האם אנו יכולים לדעת שהמלל שנשמע ממנו מייצג משהו אמיתי שבאמת מנסה להשיג את מה שאנחנו שומעים, או שיש משהו שאנחנו לגמרי לא שומעים שבעצם נמצא במלל? כמה מהמלל שאנחנו שומעים בכלל רלוונטי בעבורנו? כמה המלל שאנו שומעים מייצר לנו את הפרעת הקשב והריכוז? כמה אנו נמצאים בסוג של פסטיבל-מלל אינסופי שרק מייצר לנו רעשי-רקע?

בא רבי נחמן ואומר: אין לנו מנוס, בסופו של דבר אנחנו צריכים לדעת לפרק את המילים לאותיות. וכאן, בעבודה הזו, שבשפה המודרנית ניתן לכנות אותה “עבודת הדה-קונסטרוקציה”, אנו חייבים לייצר את תהליך הפירוק וההרכבה מחדש של מה שאנחנו שומעים. אבל זהו אינו תהליך מילולי-ורבלי. עלינו לייצר בעצמנו איזשהו מנגנון, שבו הדברים ייקלטו מלכתחילה באופן דה-קונסטרוקטיבי. הווי אומר, שממש לא נשמע את מה שאנחנו שומעים כשמיעה כפי שהיא.

מבחינת רבי נחמן, זו לא רק אמירה על המילים; בהקשר הזה, המילים הן המייצגות. ניקח לדוגמה את רומי, בה רבי נחמן עצמו משתמש בהבאתו את דברי הירושלמי “אם יאמר לך אדם…”. התופעות שרומי מביאה לעולם הינן זרות לעולמו של אדם שמחפש את אלוהים, בוודאי בתפיסה היהודית; יש בהן יסוד נהנתני, אדוניסטי, במידה רבה אף אתאיסטי, וודאי פגאני. הפגאניות והאלילות של רומא הן ודאי דבר שמנוגד לחלוטין לדוקטרינה של האמונה היהודית.

לפרק את המהות מהופעותיה

אומר רבי נחמן: האלילות היא תופעה, היא צורת-גילוי מסוימת, שאנו דוחים אותה על הסף; אבל, באפשרותנו לקחת את התופעה הזו כתופעה ולפרק אותה: מה גורם לאדם לייצר לעצמו אל? מהי משמעותו של אל? אולי במפגש הזה, בין האדם ה’אלילי’ לבין האל הפגאני, מתקיים משהו שבבסיסו ישנה אמת?

דהיינו: הקלקול נמצא באופן שבו הדברים הצטרפו והתחברו ובו הם באים לידי ביטוי. זו ראייה מאוד אופטימית ביחס לעולם. לא סתם נוצרה התופעה; לא סתם נוצרה צורת הביטוי הזו – המילה הזו, המשפט הזה, הפרק הזה או הספר הזה; הוא לא נוצר בחלל ריק. יש משהו בחומרי-הגלם של הטבע האנושי, שזה מה שרבי נחמן מכנה “אותיות התורה”, והוא כותב עליהן כך: “וְאוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה הֵם הַמְחַיִּין אֶת כָּל דָּבָר וְדָבָר, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁהַמַּדְרֵגָה הִיא לְמַטָּה, שָׁם הֵם אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה בְּצִמְצוּם יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיוּ בְּמַדְרֵגָה יוֹתֵר עֶלְיוֹנָה, וְאֵינָם מְאִירִים כָּל כָּךְ כְּמוֹ לְמַעְלָה בְּמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַשְׁפִּיעַ אוֹר וְחִיּוּתָהּ יוֹתֵר מֵהָרָאוּי”.

כלומר: ככל שאנחנו יורדים יותר ומתרחקים מצורת הגילוי האותנטית, כך נוצר החלל הפנוי הזה, שהוא בעצם מאפשר אפשרויות כמעט אינסופיות של הרכבה, ויוצא שכל אחד מרכיב כפי ראות עיניו – מה שנקרא “רלטיביזם מוחלט”. אגב, כאן רבי נחמן צופה את הפוסטמודרנה, את האופן שבו ההרכבה הופכת להיות אינסופית; זאת משום שאנו פועלים אל מול עצמנו, אנו פועלים בעולם שכביכול אין בו שום הארה אלוהית, שום דבר שהוא מעבר אלינו. לכן כל אחד מרכיב – יש אינסוף צורות של הרכבה.

ואכן, יש אינסוף צורות של הרכבה, ואנו חיים בעולם כל-כך אינדיבידואליסטי וכל-כך משוסע, שהאדם נבוך לחלוטין; כמניין בני האדם כך מספר הדעות, ההשקפות והצירופים. אבל שימו לב, אומר רבי נחמן: אל תשכחו שזהו בסך הכול צירוף. גם כאשר האדם נמצא אי-שם במרכז הכובד, נקודת-המרכז של העולם הגשמי, שכביכול נותנת לו את הפריווילגיה לאפשרות אינסופית של הרכבה, שזהו המתכון הבטוח להיסח-דעת – לו רק נדע לתרגל את ההתייחסות ההווייתית שלנו נכון, אנחנו נדע לפרק את כל העולם האקוסטי-שמיעתי הזה, ולשמוע את האותיות.

ההרכבה האינסופית במשנת ז’אק דרידה

היה פילוסוף יהודי מאוד חשוב, שקראו לו ז’אק דרידה. אגב, הוא גם הכיר את ההגות של רבי נחמן; מאוד מעניין להצליב ביניהם ולראות איך זה התפתח אצלו. יש לו ספר נפלא שנקרא “נפתולי בבל”, שבו הוא מדבר על ההרכבות האינסופיות. הוא בעצם טוען שכל סיפור מגדל בבל הוא האפשרויות האינסופיות להרכבה; האופן שבו המפץ הגדול של הפלגה, שמשם נפלגה הארץ, זהו המפץ הגדול של הרלטיביזם, של אפשרויות ההרכבה האינסופיות, מכיוון שהכול מתפרק. המגדל הוא בעצם צורה אחידה ומונוליטית של הרכבה אחת, שכל התרבות האנושית מאוחדת סביבה, ואז הם מנסים לייצר את ההרכבה, ואז קורה המפץ הזה, ואלוהים בולל את שפתם, ובעצם מאז אין לנו את האפשרות לגאול את עצמנו מאפשרויות ההרכבה האינסופיות. הוא לוקח את זה בהקשר שלו, ואין כאן המקום להאריך – אבל בהקשר הזה מאוד יפה לראות שכאשר בני-האדם מנסים לייצר את אפשרות ההרכבה האחידה-מונוליטית הזו, זה נגמר באסון.

רבי נחמן לא בהכרח לוקח את הדברים למקום הרדיקלי הזה, אבל הוא אומר: עזבו אתכם מהאמירות. הקשיבו לאותיות, האותיות הן אמת. ההד שאנחנו שומעים מימין, וההד שאנחנו שומעים משמאל, הגם שעל פניו אלו שתי אמירות מנוגדות וסותרות לחלוטין – שתיהן בסופו של דבר משתמשות באותן אותיות, הן רק הרכיבו אותן אחרת. אנו ממש לא חייבים להסכים עם ההרכבה; אנו יכולים לדחות גם את העמדה מימין וגם את העמדה משמאל. אבל אם אנו רוצים להגיע ל”סוכת שלום”, איך מצליחים לחיות בהרמוניה? איך מצליחים לחיות בעולם שמצליח להכיל?

הסוכה – מקום המהות

ובכן, הרעיון של הסוכה הוא ההכלה, וההכלה של עולם דיכוטומי. מילא העולם שלנו היה דיכוטומי, אבל העולם הרלטיביסטי קשה וחמור הרבה יותר מהעולם הדיכוטומי. רבי נחמן עוד חי בעולם דיכוטומי – עמדה שיש אלוהים, עמדה שאולי אין אלוהים; עמדה דתית שמרנית יותר או פחות; חסידות והתנגדות[2]. אבל העולם הרלטיביסטי הוא עולם של בליל-קולות אינסופי, ואנחנו רוצים להגיע לסוכת שלום. את התורה הזו נותן רבי נחמן בחג הסוכות, ובכך הוא מנסה להדריך אותנו ואת העולם איך בכל זאת להגיע להרמוניה.

אומר רבי נחמן: העניין הוא שאנחנו חייבים לדעת להבין שכל מה שאנחנו שומעים מורכב מאותן אותיות בדיוק. אין לנו מנעד אחר של אותיות; אלו האותיות. הבעיה היא שאנחנו כבר לא שומעים את האותיות, אלא רק את ההרכבה, את התופעה.

זה נשמע מאוד מופשט, ואולי אפילו טוב מדי ברעיון; איך עושים את זה בפרקטיקה? ניתן דוגמה פשוטה: נניח שאחד בא ואומר: ‘הממשלה אשמה בכול’; וחברו משיב: ‘לא, בני האדם אשמים בכול, שהם לא מצייתים לממשלה’. בסופו של דבר, אולי באמת הממשלה לא אשמה. נניח שתקום ועדת חקירה ויתברר למפרע שהממשלה לא הייתה אשמה. אבל עדיין יש כאן אמירה של אמת, ומהי? שתפקידה של הממשלה להיות אחראית. ייתכן שבמקרה הזה היא אכן הייתה אחראית – אבל כולם מסכימים שזהו תפקידה. האם במקרה הזה הממשלה הייתה אחראית או לא – זו כבר שאלה של הרכבה. יכול להיות שכן, יכול להיות שלא – צריך לבדוק. יכול להיות גם שאין כאן איזו דעה חד-משמעית.

מהבחינה הזו רבי נחמן אינו רק הוגה פוסטמודרני; הוא רופא לפוסטמודרנה. במידה מסוימת הייתי אומר שכמענה לפוסטמודרנה הרדיקלית שהוא מדבר עליה בתורה ס”ד, של החלל הפנוי, שבה הוא מייצר את הלגיטימציה לאפיקורסות, במובן-מה בתורה ל”ג הוא מייצר את התרופה למכה הזו. הוא בא ואומר: גם כאשר כל הקולות יהיו הכי רדיקליים והכי קיצוניים מנקודת-ההשקפה שלי כאדם מאמין – אני מצפה מעצמי לדעת לפרק את העמדה הזו, את צורת-ההרכבה המסוימת הזו, ולשמוע את חומרי-הגלם של האמת שנמצאת שם.

לשם כך אנחנו צריכים להיות בעמדה של הקשבה לא פחות מבעמדה של השפעה, משום שאם כל הזמן נדברר את עצמנו ודאי שלא יהיה סיכוי לשמוע את האותיות. העבודה הזו מחייבת עמדה עמוקה של הקשבה. ואכן, הסוכה כולה היא עמדה של צניעות, שבה האדם משתחרר מהקיבעון שלו – מהמקום הקבוע, המסודר, המאורגן והבנוי לתלפיות שלו – והולך אל שבעים הלשונות; לא בשביל לאמץ אותן, אלא בשביל לינוק מהן את החיות של האותיות שמוכמנות בתוך הבליל האינסופי של הקולות, הדעות וההשקפות – הפובליציסטיקה האינסופית הזו. 

חג הסוכות – יציאה והיפתחות להקשיב

ממשיך רבי נחמן:

אֲבָל מִי שֶׁכּוֹפֶה אֶת יִצְרוֹ הָרָע, הַיְנוּ הַיְמֵי רַע, הַיְנוּ הַמִּדּוֹת רָעוֹת,

הודגש רבות לעיל שמבחינת רבי נחמן “רע” אינו רק במובן אידיאולוגי-מוסרי; המילה הנרדפת למה שהוא מכנה “רע” היא “דיסהרמוניה”.

בתורה ל”ו הוא אומר שכל העניין של לשונות העכו”ם הוא הניאוף, שהוא גורם מטריד ומתעתע. תמיד הדיבור על החטא הוא כמעט מיניה וביה דיבור על הדכדוך שאחרי החטא, שהוא חמור עוד יותר מהחטא. מדוע החטא חמור? כי הוא מייצר דכדוך, ודכדוך לא מאפשר לנו להיות אופטימיים ביחס למה שאנו שומעים; אנו בעמדה נגטיבית, מדוכדכת, מתכנסת. התנועה כמעט הכי בסיסית ובלתי-נמנעת של אדם שנמצא בדיכאון היא תנועה של התכנסות. לעומת זאת, כאשר אדם במצב של אופטימיות, הוא יוצא. האופטימיות, השמחה, היא הלב של מצוות חג הסוכות; ומהי התנועה של חג הסוכות? החוצה. אנו לא יכולים לצאת החוצה אם איננו בתנועה של אופטימיות. אבל היציאה החוצה אין פירושה סתם לבנות סוכה מחוץ לבית, לשבת בה ולצאת ידי חובה; זו פתיחת האדם את עצמו להקשיב.

ועל מנת להקשיב – אנו חייבים להיות אופטימיים; שכן, גם בעמדה הכי מנוגדת לנו וגם בדברים שהכי צורמים לנו בנשמה יש אותיות, ועלינו לראות אותן ולהקשיב להן. אחר כך אפשר להתנגד, להתווכח, לכתוב מסות של התפלגות – אבל בהתחלה תשמע את האותיות. ובשביל לשמוע את האותיות אנו זקוקים להרבה יותר קשב.

אֲזַי הָרָע נִתְבַּלְבֵּל לְגַמְרֵי נֶגֶד יְמֵי הַטּוֹב שֶׁבָּהֶם, אֲזַי אוֹתִיּוֹת בּוֹלְטוֹת וְנִתְרָאִים וּמְאִירִים בְּיוֹתֵר,

כאן רבי נחמן כבר לא עושה הנחות. הוא אומר לנו: אתם חייבים לצאת החוצה, לבצע תנועה של “פתחו לי פתח כחודו של מחט”[3] – ההתגברות על התנועה הזו, שהיא מה שרבי נחמן מכנה “ימי רע”. כל-כך נפלא שאין כאן רע, אלא ימי רע – הימים הם רעים[4]. היצר הרע הוא היצר של ימי הרע, כביכול האדם אומר לעצמו: אני בתקופה לא טובה עכשיו, ואז הוא גם משתעבד אל אותו ‘טייטל’ שהוא העניק לעצמו, וגם עושה לעצמו הנחות, כי הוא תחת המצב הנפשי הזה. אומר רבי נחמן: צריך לכפות את התקופה הרעה. לפחות את היציאה הראשונית עלינו לעשות.

יצאת החוצה, עשית את תנועת השחרור הזו, יצאת מהתנועה של ההתכנסות, יצאת החוצה אל הסוכה – עכשיו יש לך סיכוי לשמוע את האותיות של הלשונות של העכו”ם. הרי מה שקורה הוא שהלשונות של העכו”ם כל-כך מטרידות אותנו, ואנחנו מתחפרים. מבחינת כל אחד ואחת מאיתנו העמדה שמתנגדת לעמדה שלי היא עכו”ם – והכי נוח לי להתבצר בעמדה שלי.

באופן אישי, אני מתנגד לכל הסיפור של ההפגנות[5]. בימים האחרונים שמעתי שגילו שלאחד ממארגני ההפגנות היו כמה אמירות גזעניות. מה מיד עושה אדם שמתנגד לעמדה הזו? מוכיח את עמדתו המתנגדת ואומר: הנה, הוא גזען! העמדה שלי היא הנכונה! ובכן, זו קלאסיקה של בריחה מקשב לאותיות. הרי מה זה רלוונטי?

זו כבר גירסה מאוד מוקצנת של העניין, אבל תמיד נוח לנו לחדד את הדיכוטומיה בין העמדות ולהתבצר. זה מיד מייצר איזושהי תעצומה של ההתבצרות, זה מזין את ההתבצרות.

אם נשאל את רבי נחמן מה דעתו על רומי, ודאי שהוא יאמר שהם טועים לחלוטין. אבל עדיין, “אם יאמר לך אדם היכן אלוקיך, תאמר לו בכרך גדול שברומי”[6]. גם אם רומי היא תכלית השלילה, אומר רבי נחמן, אלוהים נמצא שם. למה? כי האותיות שלה הן אמת. ובשביל זה, אין מנוס חוץ מכפיית היצר הרע, על ידי היציאה החוצה וההיפתחות להקשיב.

אֲזַי אוֹתִיּוֹת בּוֹלְטוֹת וְנִתְרָאִים וּמְאִירִים בְּיוֹתֵר, כִּי מִתְּחִלָּה לֹא הָיוּ מְאִירִין כָּל כָּךְ, כִּי לֹא קִבְּלוּ אוֹר מִלְמַעְלָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ הַיְמֵי רָע יוֹתֵר מִכְּדֵי חִיּוּנוֹ.

הם מקבלים אור בצמצום מאוד גדול. למה? כי אלוהים יודע שרומי הם ‘שובבים קטנים’, שמשחקים עם האותיות ומרכיבים מהן הרכבות שהשם ישמור ויציל. רומי כביכול יוצרת איזו מעטפת, שזה כל-כך בלתי-אפשרי לשמוע את האותיות שם. הדעות כל-כך מנוגדות, כל-כך אנטי אלוהים, אנטי הרמוניה – אבל זה נמצא שם.

וְעַכְשָׁו שֶׁנִּתְבַּטֵּל הָרָע, וְנִשְׁאָרִין אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה לְבַד, אֲזַי מְקַבְּלִין אוֹר רַב מִלְּמַעְלָה.

דהיינו, אחרי שאתה משכיל לקלף את כל הרעש והצלצולים הללו, פתאום אתה כבר לגמרי בהרמוניה. הצירוף כבר הופך להיות שאלה משנית. המפגין מהצד הזה של בלפור והמפגין מהצד השני של בלפור, ניתן לחשוב ששניהם הם שליליים בתכלית. אז מה? אבל הם אמיתיים! יש שם גרעיני-אמת, וזו העבודה של סוכת השלום שלנו. אבל בשביל זה, כאמור, נדרשת גם הרבה צניעות, ענווה וקשב עמוק; ולא פחות מכך – יכולת הניפוי והסינון, לזקק מתוך הדבר הזה. נדרשים כאן אומץ וכנות.

נִמְצָא, זֶה שֶׁכּוֹפֶה אֶת יִצְרוֹ, הַיְנוּ שֶׁכּוֹפֶה אֶת יְמֵי רַע, כְּשֶׁהוּא מְדַבֵּר עִם הָעַכּוּ”ם אוֹ שֶׁרוֹאֶה מִדּוֹתֵיהֶם,

שלכאורה הוא נחרד לגמרי ממה שהוא רואה,

אֲזַי תֵּכֶף הָרָע שֶׁשּׁוֹכֵן עַל הַטּוֹב,

אותו רע שעוטף את הטוב ומצרף אותו כרצונו,

הַיְנוּ אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה, נִתְבַּטֵּל וְנוֹפֵל, וְאוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה בּוֹלְטִין, אֲזַי הוּא יוֹדֵעַ הַתּוֹרָה שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדָּבָר.

הוא ממש לומד תורה, מתוך אותו תהליך עמוק של בירור וחשיפה המתקיים בדיאלוג הזה של האדם עם המרחב החיצון. כך כאשר המציאות נשארת בגרסתה היותר אותנטית וראשונית, המגע שלנו עם אותה ראשוניות, הוא בעצם מגע שכולו תורה, כולו אמת אלוהית טהורה.

המשך השיעורים לא תומלל לעת עתה. המשך יבוא בע״ה.

תודה גדולה לידידי ורעי הבח׳ היקר יוחאי אלימלך רווה, על עבודת התמלול והעריכה לעילא ולעילא.

[1] כמובן, רבי נחמן מדבר כאן על הרעיון הבסיסי של “ספר יצירה”, בבחינת הפסוק “בִּדְבַר ה’ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם” (תהילים ל”ג, ו’) – על הרעיון שבתפיסת היהדות שכל תופעה היא בעצם גילוי של שפה, השפה היא הגילוי של הכול (אגב, בפילוסופיה של השפה – ודאי של המאה ה-20 – הרעיון הזה מתפתח מאוד, לאו דווקא במחשבה היהודית).

[2] ראוי לציין כי יום פטירתו של הגאון רבי אליהו מווילנא, מראשי תנועת ההתנגדות לחסידות, חל ב-י”ט בתשרי, ויום לפניו – כאמור – חל יום פטירתו של רבי נחמן, מראשי גדולי החסידות.

[3] על-פי “שיר השירים רבה” ה’, ב’.

[4] רבינו תם, מגדולי הראשונים, מכנה אותם “ימי אהבה” ו”ימי שנאה”.

[5] הפגנות בלפור שהתקיימו בתקופת מסירת השיעורים.

[6] אגב, בלשון הגמרא (יומא כ’, ב’) ישנו ביטוי בהקשר לרומי: “קול המונה של רומי”. רומי הביאה הרבה רעש, וגם מאוד טיפחה את הספורט שעושה בעצמו הרבה רעש. מי שראה את הסרט “גלדיאטור” יודע על מה מדובר.