על שמחת חתן וכלה ובניינה ותקומתה מחדש של ירושלים. מתשעה באב, לטו׳ באב1 min read

מאמר זה עוסק בזיקה שבין העניין המיוחד שעשו חכמים מהמצווה לשמח את החתן והכלה בליל כלולותיהם, להתקוממותה מחדש של ירושלים והמקדש. אלו דברים שנשאתי בליל תשעה באב לפני מספר שנים, בפני מנהלים ומדריכים במכינות קדם צבאיות ומשפחותיהם, כשאנו ישובים בין חורבותיה של העיר העתיקה וההיסטורית יודפת, שבהרי הגליל:

כֹּל הַמְּשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה כְּאִלּוּ בָּנָה אַחַת מֵחֻרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם.

ברכות ו׳ ב׳

התמיהה כאן עולה מאליה, מה יש בחורבות אלו שחכמים מייחסים חשיבות כה גדולה בבניינן? מדוע בעצם שלא להחריבן לחלוטין ולבנות במקומן ועל גביהן, את הבנייה החדשה, הצעירה והמעודכנת?

אלא כי מכאן למדנו, כי החורבות הללו שכמו מפוזרות בכל רחבי הארץ, הן למעשה כמו אבני הפינה של הבניין החדש שלנו כאן. עליהן יצוק הכול. כל מה שאנו יוצרים ומחדשים פה, מפתחים ומשכללים, הכול נעשה על בסיס אותן חורבות. כן, גם אלו שהן נראות כמיושנות ועלובות מאין כמותן, כאלו שלכאורה אין בהן כל פשר ותועלת. אך הא גופא תועלתן, לבנות על גבן את הבית החדש. כך שמי שמשמח חתן וכלה, כמו מצטרף לשמחה של בניין ויצירה של משהו חדש. בית נאמן שעומד להיות מוקם בישראל. אך מאידך ובו זמנית, זהו חדש שאינו נוצר לו בחלל ריק, נטול הקשר ורצף היסטורי, אלא אדרבה, הוא מושתת ומתווסף כשרגא דליבנא על גבי ‘אַחַת מֵחֻרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם’. כך הוא כמו מתייחס לאיזשהו בית מסוים שהיה אי אז וחרב ואיננו עוד. יוצק את אדניו על גבי אינטימיות ירושלמית קדושה, שחוללה בחורבן ההוא. במובן זה היצירה החדשה שלפנינו, חוברת לה ומקוממת מחדש את ההוויה הקדומה ההיא.

וכשאנו חושבים על אירוע כזה של נישואין, שלכאורה אין פרטי ואישי הימנו, התהייה מתבקשת, מה זהו בכלל עניינם של כל הסובבים, החברים ובני המשפחה, שמוצאים עניין וטעם לחוג ולצהול? אלא כי בהכרח עצם שמחת חתן וכלה, בעובדה שאנו מוצאים לנכון לעשות עניין קהילתי כה גדול בשמחה שכזו, מעידה במובהק כי כל מה שאנו פועלים ומחדשים, גם אם זה בממד היותר אישי, פרטי ואינטימי שלנו, מתחולל בתוך הקשר וחלל קהילתי וחברתי. וכפי שאנו למדים כאן, אפילו בתוך רצף ועומק לאומי והיסטורי. כך כמו החורבות ההן שכבר אין בהן לכאורה כל שימוש ופשר, מצטרפות ונבנות מחדש בשמחה החברתית והקהילתית של החתן והכלה. או אם נרצה, הקהילה כולה חוזרת ומתכוננת ומתהווה מחדש, בכל שמחת חתן וכלה. נדבך לנדבך, אבן לאבן. וכל’ של הנביא ירמיהו: ‘עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים‘ (לא’ ג’).

וכמה נפלא לאור הדברים הללו, לראות איך אנו במסורת היהודית, מציינים את יום טו׳ באב, שכולו בסימן של אהבה, התחדשות וזוגיות, ממש לאלתר לאחר יום ט׳ באב, שבו אנו מציינים את חורבנה של ירושלים והמקדש. כי כאמור, את אותם בניינים וחיים חדשים, אנחנו לעולם יוצרים על תשתיתם של החורבות הללו. כך דרכנו לשקם ולקומם אותם מחדש. להפיח באבנים הדוממות והמדממות הללו, רוח של חיים ותקווה, אהבה ואחווה שלום ורעות.

אז זכות מיוחדת היא לי, להיות בערב מיוחד שכזה, לציין את זיכרון העבר והחיבור אל ההווה, בחברת אנשי מעלה נדירים שכמותכם. אנשים שנדבה רוחם אותם לעסוק ולהקדיש את חייהם לטובת העם היושב בציון. לחבר בין החורבות השורשיות ההן, אל בניין ההווה והעתיד. ומי כמותכם עוסקים לילות כימים בחינוך יהודי וציוני, ובהבטחת קיומה הרוחני והגשמי של האומה והארץ, גם בעוד עשרות שנים.

וכמה זה רלוונטי ומכוון להתכנס בערב שכזה, דווקא כאן בינות החורבות הללו של העיר העתיקה וההיסטורית של יודפת. עיר ואם בישראל, שהייתה לשם ולתהילה (וכבר מוזכרת במשנה כעיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון). וכמה שאבניהן של חורבות אלו, המפוזרות כאן בכל מקום, מהדהדות את הגבורה היהודית המופתית שנתגלתה כאן, אך לא פחות מכך, את שבר החורבן והתבוסה הטראגית במרד הגדול (שנת 67 לספירה), רגע לפני שעלה הכורת על ירושלים והמקדש.

וכדבר בעתו ובמקומו מה טוב, אנו מתכנסים לקונן על החורבן ולזכור את כל אשר נעשה. אך שמא מעבר לכך, אנו באים לגעת ולהתחבר, כמו להתחייב מחדש, שכל היצירה שלנו כאן בארץ, החומרית והרוחנית, האישית והלאומית, כמו יצוקה על גביהן של החורבות הללו. הן אבני הראשה של הוויתנו, מכאן באנו ולכאן אנו שבים. וכמאמרו הנודע של הרב קוק:

הַיָּשָׁן יִתְחַדֵּשׁ, וְהֶחָדָשׁ יִתְקַדֵּשׁ!

ויהי רצון שתקויים בנו בקרוב, נבואת נחמתו האלמותית של ישעיהו: ‘כִּי נִחַם ה’ צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה’. שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה‘.

אמן!