הלילה ליל ה’ באב תשפ״ד, חל יום פטירתו של רבי יצחק לוריא אשכנזי, הידוע בשמו האר”י. השנה אנו מציינים 452 להסתלקותו. האר״י נחשב לאחד מגדולי המקובלים בכול הזמנים, וכמי שהטביע חותם דרמטי בתולדות מחשבת הקבלה בפרט והמחשבה והתרבות היהודית בכלל.
בשורות הבאות, אנסה לגעת בקצה המזלג כי כאשר הדברים נוגעים בפעילות ההגותית הפנימית של האר״י, ובמה שהוא באמת חידש והוסיף במסורת תורת הקבלה. זאת תורה שבה רב הנסתר על הגלוי, ומעטים באמת המצליחים לבוא אל בית היין, בסתר המדרגה של תורתו הנשגבת. מה גם, שזאת כולה על טהרת התורה שבעל פה, זאת באשר האר”י כמעט ולא כתב בחייו דבר וחצי דבר (כיום ידוע הימנו, אך מסמך אחד בלבד שמיוחס לכתיבתו). כך שכל מה שידוע לנו הימנו, זה אך מתוך דברים שהעלו תלמידיו (הידועים בשמם ‘גורי האר”י’) על הכתב. ובראשם כמובן, מי שנחשב לגדול תלמידיו, רבי חיים ויטאל. אבל גם על כך מן הראוי להרחיב את הדיבור בנפרד.
אז לא שחלילה אני מתיימר באמת לבוא וליטול את השם, להבין בנבכי סודות תורתו. אין לי עסק בנסתרות, להביט מה למעלה ומה למטה, ולהלך כך בגדולות ורוממות ממני. אך שמא מעט מזעיר אוכל בכל זאת, להצביע לכה”פ על המגמה הרעיונית – היסטורית המהפכנית בהגותו התיאולוגית והמיסטית של האר”י. ובאופן כללי מאוד, במה הוא מתייחד על פני מסורת המחשבה הקבלית שרווחה עד להופעתו.
אלא שכאן דומני שמן הראוי לחדד ולהבהיר, כי בבואנו לעסוק בדמותו והגותו של האר”י, אנו נתקלים בתופעה שהיא ייחודית ויוצאת דופן ביותר, ברמה שלמיטב ידיעתי אין לה אח ורע בתולדות ההיסטוריה של הרעיונות בכלל, ובוודאי שלא בתולדות המחשבה היהודית לדורותיה.
כי כשאנחנו מדברים על האר״י ומחשבתו, אין אנו עוסקים בעוד דמות והגות של חכם מחכמי ישראל, אלא בתופעה שניתן אולי לראות בה כחשובה, המשמעותית והרלוונטית ביותר בעולמה של היהדות. זאת באשר כי כשאנו בוחנים את ה450 השנים שבאו לאחר בשורתו ההגותית של האר״י, אנו נתקלים בתופעה מדהימה ממש, איך כמעט כל בעלי המחשבה והתנועות ההגותיות והרוחניות שהתחוללו במאות השנים הללו, התייחסו באיזשהו אופן לבשורתו התיאולוגית/רעיונית של האר״י. התכתבו, פרשנו, עיבדו, עדכנו וכו’. הכול איכשהו נסב וחזר לנקודת הראשית, ה״ה בשורתו ההגותית של האר״י.
וצאו וראו בהוגים אדירי שם וקומה, כמו רבי ישראל סרוק, רמ”ע מפאנו, רבי משה חאגיז, רבי נפתלי צבי בכרך (בעל ׳עמק המלך׳), הרמח”ל וחבורתו, רבי שלום שרעבי, רבי ישעיה הלוי הורוביץ (השל”ה), רבי נתן נטע שפירא (המאה 16-17), רבי ישראל בעל שם טוב, ועימיה גדולי החסידות (ובעיקר בהגותם של תלמידו המגיד ממזרי׳ץ, האדמו”ר הזקן בעל התניא, ושל רבי נחמן מברסלב), הגר”א ותלמידו ר״ח מוולוזי׳ן (המאה 18-19). ולאחריהם, בהגותם של הרב קוק, הרב אשלג, אברהם יהושע השל (המאה 20). וזאת כמובן רשימה חלקית בלבד של גדולים וטובים, שהצד השווה שבין כולם היא, בהתייחסותם והתכתבותם הפרשנית עם הגותו של האר”י ובשורותיו הרעיוניות. למעשה בלתי ניתן להבין את הגוים אלו כדבעי, במנותק ממשנתו של האר״י, שמשמשת בעדם כמצע ראשוני שעל בסיסו הם פיתחו את תפיסת עולמם וראייתם הדתית/פילוספית. וכאמור, למיטב ידיעתי, זאת תופעה שהיא חריגה מאוד בכל קנה מידה.
ועוד לא דיברנו בהקשר ההיסטורי וההשפעה הדרמטית של הגות זו, על המאורעות היותר חשובים בחיי האומה היהודית, שהתחוללו במאות השנים שלאחר הופעתה. די אם נזכיר את תנועות השבתאות, החסידות, הציונות, ואף תנועת תיקון עולם המודרנית (מבית מדרשה של יהדות ארצות הברית הפרוגרסיבית). וכל זאת באמת רק על קצה המזלג, ובכוונתי בע״ה להקדיש לנושא זה חיבור שלם, שינסה להראות את ההתוויה וההשתלשלות הרעיונית/היסטורית/תרבותית של כל התנועות הללו ואחרות, ואופן זיקתן למחשבתו המהפכנית של האר״י.
תופעה זו מתעצמת בייחודיותה, כשאנו מביאים בחשבון שכל זמן פעילותו ההגותית/אקטיבית של האר״י כמורה רוחני וכו׳, התכנס לפרק קצר ביותר, בסך הכול באותם שנתיים אחרונות לחייו שבהם עלה והתיישב בעיר צפת שבארץ ישראל (בשנים של״א-ב׳ 1571-2). איך בפרק זמן שכזה הצליח באופן שהוא כמעט בלתי נתפס, להטביע חותם הגותי והיסטורי, תרבותי וחברתי, כה עמוק ומשמעותי. כך שללא ספק מדובר בנקודת ציון חשובה ומרתקת, בעבור מי שחפץ להבין קצת יותר לעומק את סיפורה של היהדות בכלל, ואת זו של מאות השנים האחרונות בפרט.
ותחילה אנסה לתת רקע תקופתי קצר. לפי המסורת נולד האר”י בירושלים, בשנת רצ”ד – 1534. מדובר אך כארבעים שנה לאחר שהעם היהודי חווה את אחת הטראומות הקשות שהוא ידע מאז חורבן הבית, גירוש ספרד. לא עוד אירועים קשים וטראגיים, כמו גזירות ופרעות, עלילות דם וכו’, אלא ממש מחיקה מוחלטת של אחת הקהילות היהודיות מהגדולות והחשובות ביותר בעולם היהודי. קהילה שבתקופת תור הזהב שלה הצמיחה מתוכה את מיטב התפארת התרבותית, הגותית, הלכתית ודתית, פשוט נמחקה כמעט כלא הייתה, בתהליך מואץ ובפרק זמן של לא יותר ממאה שנה. כך שלראשונה מאז החורבן, הועמדה שאלת עתיד העם היהודי בסימן שאלה חריף. האם באמת ייתכן והעם היהודי איבד את עתידו במציאותו הגלותית? האם חלילה קרובים אנו למצב, שבו לא ייזכר עוד מאויביהם של ישראל שריד ופליט?
ולתוך המציאות הכה עגומה הזו, נולד האר”י. אדוות התרסקותה והתפזרותה של יהדות ספרד, הגיעו לכל קצוות העולם היהודי באותה עת. ולא מעט גם לארץ ישראל, ולמצרים. לשם יורדת משפחתו של האר”י כשהוא ילד. עד גיל 36 חי האר”י בקהיר שבמצרים. שם הוא אף נישא ונולדו לו שלושת ילדיו. בכל התקופה הזאת, שהיא למעשה חלק הארי (..) מחייו, הוא כמעט ולא נודע בשום צורה. מרישומים שנמצאו בגניזה הקהירית, אנו יודעים כי בקהיר הוא אף עסק למחייתו בסחר תבלינים וכיו”ב. הגם שברור שכבר בשנים אלו כבר היה ראשו ורובו בתורת הקבלה, ורבים מהגילויים והתופעות המיסטיות המופלאות המיוחסות לו, מתייחסות לתקופה זו. רק בשנת ש”ל 1570, עולה הוא עם משפחתו לארץ להתגורר בעיר צפת, שבאותה עת היוותה מקור תוסס למחשבה והגות יהודית. הבולט מבין המקובלים שפעלו בה באותה עת, היה רבי משה קורדובירו, הידוע בשמו הרמ”ק. קבלת הרמ”ק עצומה ורחבה היא מיני ים, ואילולא הופיע האר”י ממש במקביל אליו, נראה כי הייתה יכולה לתפוס את השדרה המרכזית של המחשבה הקבלית. אך באשר אין אנו עוסקים בדמותו של הרמ”ק אלא בהאר”י, אך אציין כי בחודשים הראשונים לשהותו בצפת, למד האר”י אצל הרמ”ק כתלמיד בפני רבו ממש, דבר שהביא אותו לראות בו כמורו המובהק, וכך הוא אף מציין אותו בשיעוריו לתלמידיו.
הספר שללא ספק משפיע על האר”י יותר מכל יצירה קבלית אחרת, זהו כמובן ספר הזוהר. אותו ספר שהוא פרי יצירתה של יהדות ספרד במאה ה13, זאת שכעת למרבה הצער, כמעט ולא קיימת עוד. ספר זה מיוחס לבית מדרשו של רשב”י ותלמידיו, שחיו ופעלו בדיוק באותו אזור של צפת וגלילותיה, כ1400 שנים קודם לכן. כך שהאר”י רואה בעצמו כמי שמשלים וסוגר מעגל, בעובדת פעילותו בדיוק באותו אזור וסביבה רוחנית (הוא גם זה שכמו מחיה את נוכחותם של כמה מן התנאים המוזכרים בספר הזוהר, ובראשם רשב”י, באמצעות זיהוי רוחני של מקום קבורתם. כך הופך הגליל העליון למרחב מופלא שעבר הווה ועתיד משמשים ומפעמים בו בערבוביה).
בספר הזוהר מוצא למעשה האר”י לא רק את יסודות תורתו (בעיקר בחלק ספרות האדרות), אלא אף את הניצנים הרעיוניים שיש בהם בכדי להוות מקור של מזור והחלמה לעם היהודי, ממצב השבר הכה חמור שהוא חווה באחת התקופות הקשות בתולדותיו. כך כמן הקדמת רפואה למכה, מופיע ספר הזוהר אי שם בספרד בשלהי המאה 13, ואילו האר”י, כמו משלים את בשורת הרפואה הזו, ועושה אותה לנוכחת ומשמעותית שבעתיים לאחר הקטסטרופה, במחצית הראשונה של המאה 16.
הכול קרה מאוד מהר בתקופה זו הקצרה בה חי האר”י בצפת. כבר מספר חודשים לאחר הגעתו הוא מתחיל הוא לקבץ סביבו תלמידים, וללמד אותם את משנתו שלו בראייה הקבלית. טיפין טיפין מתאספת סביבו קבוצה איכותית ונדירה של תלמידים, שלראשונה נחשפים לגישה חדשנית לחלוטין במסורת הקבלה, וככזו שכאמור, עשויה לימים להיות לאבן דרך דרמטית בהבנת הבריאה והאלוהות במשנתה של היהדות.
חשוב לציין, כי צפת של המאה 16 היה לא רק עיר ואם בישראל, מבחינת איכות מתיישביה היהודיים ושיעור קומתם התורני וכו’. אלא היא אף אחת הערים הידועות שאליה היגרו משפחות ממגורשי ספרד. ובהקשר זה הבולט שבהם הוא ללא ספק, של רבי יוסף קארו ומשפחתו, שמגיע אליה בשנות השלושים של המאה 16. רבי יוסף קארו הוא דוגמה טרגית לאסונה של יהדות ספרד מחד, אבל לאופן השתקמותה ופריחתה מחדש בערים כמו צפת וירושלים מאידך. ואכן התראותו של האר”י עם רבי יוסף קארו בצפת, השפיעה עליו עמוקות, והייתה כחלק בלתי נפרד מגיבוש תפיסת עולמו הרעיונית בסביבה הגותית – אזוטרית זו (לימים הם אף השתדכו ביניהם).
בפועל, האר”י אוחז בשרביט ההוראה וההשפעה הרעיונית, לא יותר מאשר כשנתיים. ולו רק כי למרבה הצער
הוא הולך לעולמו בשנת של”ב 1572, כשהוא רק ב38 במותו. זה כמעט בלתי נתפס, פרק זמן כה קצר של השפעה, לאדם צעיר שהיה אך זה מכבר כמעט אנונימי לחלוטין, ושמצליח ליצור חבורה כה איכותית סביבו, ולהנחיל להם עולם רעיוני חדש עצום ומפותל. וכפי שכבר ציינתי, מעתה שום דבר בשדה מחשבתי זה (ובמחשבת היהדות בכלל), כבר לא ייראה עוד אותו הדבר.
את נקודת החידוש היותר משמעותית ודרמטית במשנתו של האר”י, ניתן לעניות דעתי לציין במה שידוע כ׳תורת הצמצום׳. זאת התורה המתייחסת אל בכל הבסיס הכי ראשוני של תפיסת האלוהות והבריאה ומה שביניהם.
כי אם עד אל להופעתו של האר”י, היה מקובל להתייחס למאורע הבריאה כהתרחשות קוסמולוגית שכולה גילוי והשפעה, הקרנה של טוב אלוהי שכמו מתגלה ברבדי הבריאה השונים. בא האר”י ולמעשה הופך לנו את הקערה הזאת על פיה. אותו מעשה בראשית שלכאורה אין מובהק ומופלא הימנו מלספר את עוצם גדולת הבורא ותפארתו ההתגלותית, דווקא בה יש לראות כאירוע של משבר, שלא לומר, טראומה של ממש. ואם זה לא הובן מספיק, הרי שלדעתו של האר”י, עצם התרחשות הבריאה משמעה חוויה טראומטית בעבור האלוהות, אשר מעתה תהיה זקוקה לתיקון והשלמה מחדש. משהו שם בבסיסההתרחשות הקוסמולוגית, כביכול השתבש, ולא באמת הצליח להתממש כדבעי לפי הכוונה המקורית והתכליתית.
אך קודם שאנו מדברים על מה שהשתבש בהליך הבריאה, מן הראוי להקדים את כוונת תכניתה המקורית. נקודת המוצא היא, כי על מנת שהבורא שהוא בהגדרתו מוחלט ואינסופי, יוכל כמו לברוא משהו שהוא עצמאי, היינו, עומד, קיים ומתפתח מחוצה לו, יש עליו בהכרח לצמצם עצמיותו האינסופית. היינו, כמו לכנס את עצמו פנימה, ובכך ליצור מן וואקום שכזה, או בשפה הקבלית ‘חלל פנוי’. כך שהתוצאה בפועל תהיה, באופן שמחד הוא כביכול לא מכיל עוד אינהרנטית את האלוהות האינסופית, אך מאידך כמובן מאפשר לאותו נברא להתקיים באותו חלל פנוי.
כך שלפנינו אם תרצו, מן מודל מורכב ואפילו אבסורדי, של מציאות שהיא עצמאית ותלותית בו זמנית. וזאת באשר אין לה מנוס מזיקה מתמדת אל אפשרות ההוויה היחידה והבלעדית, היינו, הבורא האינסופי. כי הלא אין באמת אפשרות למשהו להתקיים באופן שהוא מנותק מעצם הקיום, היינו האלוהים.
כאן כמובן אנו מגיעים להופעתו של האדם. בראייה זו, בריאת האדם היא למעשה ההתרחשות הקריטית הנגדית, זו שנושאת בחובה את האפשרות לתיקון וחיבור מחדש, או אם נרצה, לחילוצה של האלוהות מן הטראומה והמשבר החמור אותה היא חוותה בעצם התרחשות הבריאה. זאת אמירה תיאולוגית-הומנית דרמטית מאין כמותה, כזו שממצבת את האדם כאחראי, לא רק על עצמו ועולמו, אלא אף על האלוהות בעצמה. האלוהים זקוק לאדם להשתלמותו. אם נרצה, לייחד קודשא בריך הוא עם שכינתיה. זאת אמירה בעלת משמעות לא רק תיאולוגית, אלא אף חברתית ותרבותית. אפשר לראות בה נצנוץ ראשוני למחשבה המשיחית החדשה, מבית היוצר של שבתאי צבי, ולאחר מכן החסידות וכו׳, אך לא פחות מכך, למחשבת הנאורות והמודרנה, זו ששמה את האדם במרכז, כממלא מקומו של האל ואחריותו עלי אדמות. אך זה כמובן דורש התייחסות נרחבת בפנ״ע, ורק נגעתי ברמז ממש.
אך אם אחזור לרגע לסקירה ההיסטורית שבראשית דבריי, ניתן דומני לראות במצבה של האומה היהודית באותה תקופה עגומה של פוסט גירוש ספרד, תקופה שבה יהודים חשו באופן חריף את אותו ‘חלל פנוי’, המציאות הזו שהיא כמו ריקה מאלוהים ומנותקת הימנו. התחושה כי כמו חלילה זנח ה’ את חבל נחלתו, ולא ייזכר שם ישראל עוד, הייתה ממשית וקיומית כמעט יותר מאי פעם. וכאן נכנסת הגותו של האר”י, לא אך כהגות תיאוסופית מופשטת, אלא כתורה משיחית, קיומית אמתית. כזו המנסה למצוא מסילות של מחשבה והתנהגות, תיקון והשלמה לעולם כה פגום, חסר וטרגי. או אם תרצו, זאת תורה של אחריות והשתקמות כאחד. תורה שבמקום לברוח אל מחוזות הייאוש, הכפירה והניהיליזם, מתייצבת בעוז ומציעה בפני האדם אפשרות רעיונית ומעשית אחרת לחלוטין. כזו שהיא רצופת תקווה ואמונה, ציפייה ואופטימיות אינסופית. או אם תרצו, תורה חדשה של גאולה – תורתו של משיח!
אבל כאמור, על כך ועוד, אצטרך עוד להרחיב בצורה משמעותית ומעמיקה בהרבה, ולוואי יהיה סיפק בידי לעשות זאת כדבעי.
