על כול מה שרציתי לברוח, ממנו ואליו גם יחד. על דמותו של הרב חיים קנייבסקי זצ״ל ונוכחותו בחיי. מאמר אישי.1 min read

ר’ חיים קנייבסקי, היה כול מה שכול רציתי לברוח ממנו בעולם החרדי בו גדלתי, אך בו זמנית ממש, גם כול מה שכול כך נכספתי אליו ולמעשה לא הפסיק לרגע למגנט אותי, בצרה כמעט מאגית, זה למעלה משלושים שנה.
קשה בכלל לתאר במילים את מה שהדמות הזאת היוותה בחיי. המילים סמל או מופת, מתגמדים משהו לעומת עוצמת הנוכחות וממילא ההשפעה. אמנם להבדיל מהרבה דמויות הוד אחרות, גאוני עולם ובעלי מחשבה, מעולם לא באמת למדתי משהו מר’ חיים, זאת להוציא מקרים בודדים שבהם נכנסתי אצלו ושוחחתי עמו (בעיקר בתקופת לימודיי בישיבה קטנה בבני ברק). אך במובן מה, הנוכחות וההשפעה שלו הם חזקים בהרבה מכול אלו שלמדתי אצלם ויצקתי מים על ידיהם. כי זאת הייתה נוכחות שריחפה מעל כולם גם יחד, נוכחות שמהדהדת את השלמות האולטימטיבית אליה יש לשאוף, הוא ר’ חיים, הוא ואין בלתו, האדם השלם בתכלית. כך אמורה להיראות ההתמסרות הבלתי מותנית ללימוד התורה, לידע שהוא מבהיל ממש בכל מכמני התורה, אך מעל הכול, היכולת ואף במידה מסוימת החובה, לההביל (ל׳ עשיית הבל) ולבטל לחלוטין, את כול מה שמחוץ לד׳ האמות המאוד מצומצמות הללו של לימוד התורה במובנה הכה צר ומסוים.

ר’ חיים היה זה שזעק בעצם דמותו שריחפה כל כך באטמוספרה בה גדלתי: ס’איז דאך אלץ (זה הכול) הבל הבלים! אבל להבדיל מהשיר החבד”י ההוא, המשכו של השיר עפ”י דמותו של ר’ חיים היה, אין עוד מלבד התורה, או בהגייה הליטאית: תַּירֶה. אתם מבינים? גם הקב”ה הוא שחקן משנה פה, לימוד התורה הוא ואין בלתו הוא הדבר החשוב באמת, זה מה שמעניין, זה מה שיש לכסוף אליו, להעריץ אותו, להתפקס לעומתו. זהו יישום רדיקלי של הגישה התלמודית הידועה ע”כ ‘שלא בשמיים היא’. כמובן שיש לדקדק עד תום בכול קצה קוצו של יו”ד מההלכה, אבל זה לא קשור לאיזושהי דבקות או תקשורת עם הקב”ה, אלא כי כך מורה לנו ומחייבת אותנו התַּירֶה! כך אמורה להתחיל ולהיגמר הווייתו של האדם עלי אדמות. וכול היתר, זה בסך הכול רעשי רקע לא מעניינים או מטרידים, שיש לראות איך אנחנו עושים הכול בכדי לגבור עליהם.

וכשאתה גדל כל כך קרוב פיזית, תרבותית ורוחנית, לדמות פלא שכזו, אי אפשר בכלל לתאר את עוצמת ההשפעה. זהו עולם שבו השאלה ‘מה אומר ר’ חיים’? היא לא טכנית, אינפורמטיבית, אפילו לא רק תיאולוגית והלכתית, אלא קיומית ממש, במובן הכי בסיסי של הווי החיים שבו גדלתי.

יש תיאור בתורה שהוא בעיניי מצמרר באופן שבו משה רבינו היה נוכח בחיי האומה היהודית, לאחר נתינת הלוחות השניות:

“וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה׳ יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה .וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה..”

זהו תיאור שאני זוכר כשהתבוננתי בו בפעם הראשונה כשהייתי צעיר מאוד, עלתה לי מיד דמותו של ר’ חיים. כך ציירתי את הבית המיתולוגי ההוא ברח׳ רשב״ם 23 בבני ברק. כך הלכה דמותו והתכסתה בהילה מיסטית של ממש. הדמות של מי שהוא מצד אחד כול כך נוכח ומשפיע בחייך, אבל מצד שני הוא כול סוד, כמוס ומוכמן בתוך עולם אזוטרי משל עצמו, כזה שהוא הכי נוכח וממשי מחד, והכי נפקד ועילאי מאידך. וכאן חשוב לי להבהיר, התיאור המקראי הזה שהבאתי בפניכם, לא היה איזושהי מטפורה מופשטת ופומפוזית, אלא משהו שאני, לפחות כנער צעיר, חוויתי בצורה שאין מוחשית הימנה. כך הוא היה נראה לי כשהייתי עומד שם מתחת לביתו נאווה קודש, ומביט בו כשהוא חוזר מהתפילה בבית הכנסת לדרמן הסמוך, כשהוא אפוף בקהל עצום של תלמידים ומעריצים ומשתוקקים לחלוק עמו ולו רגעים ספורים, נערים טרדניים (כמותי למשל), שמצאו בו כתובת אולטימטיבית לשאול שאלות על איזה פירוש נכון בתוספות או משהו כזה, חסידים בעיניים בורקות שבאו מסוף העולם להתברך מפיו ולקחת הימנו עצה ותושייה, וכך הייתה התחושה שכול העם עומדים מאחוריו וקוראים לעומתו מקודש מקודש.

אני זוכר את עצמי כנער מסביר לחברותא שלי בישיבה הקטנה, כאשר התקשינו באיזושהי סוגיה שבה עסקנו, מדוע אין לנו מנוס חוץ מאשר ללכת אצל “לשכת הגזית” של דורנו, במרחק של שני רחובות מהמקום בו שכנה הישיבה, ולשאול שם את פי קודשו של ר’ חיים: ראה, אמרתי לו, הלא הגמ’ מתווה בעדנו מיהו האדם הנכון שעלינו לבקש תורה מפיו: “אם דומה הרב למלאך ה’ יבקשו תורה מפיו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו..” (מו”ק יז’). וא”כ מה ומי לנו הולם יותר לתיאור הזה, יותר מאשר ר׳ חיים..

אתם מבינים? זה האתוס שלא רק גדלתי עליו, אלא פשוט חייתי ונשמתי אותו ברמה היומיומית.

וכאן אני מגיע למשפט שבו פתחתי. כגודל הטבעת החותם ועוצמתה, כך גם היה הריחוק ואפילו הבריחה. לא היה כמו ר׳ חיים, כמו לייצג בעייני את אותה חרדיות טוטאלית שבשלב מסוים, אי אז בתחילת שנות העשרים לחיי, שרציתי להתרחק. ראיתי במודל הכה חד-ממדי, זה שכל כך לא מאפשר לשום חשיפה נוספת לחדור פנימה, שולל ומבטל כל נוכחות נוספת בחייך, אם אינטלקטואלי או תרבותי, או אפילו רוחני, משהו שיש בו מן האבסורד. משהו שהוא לא באמת אפשרי, ואפילו לא רצוי. זה כמובן לא קרה ביום אחד, אלא בתהליך ארוך של חשיפה שהייתה לא פחות ממטלטלת. העולם הסגפני, ספרטני, הזה פתאום היה נראה לי אנכרוניסטי, כ”כ לא רלוונטי ומרוחק, משהו שנפשי לא יכלה להכיל. ובהקשר זה, לפחות לתחושתי זה היה משהו שישב ברמה עמוקה בנפשי פנימה, כמעט דטרמיניסטי ובלתי נמנע.

אבל כיוון שלא באתי לספר פה את סיפורי, אלא דווקא של האיש הגדול הזה שהבוקר יובא למנוחת עולמים, רק אומר, כי כגודל ההתרחקות והריאקציה, כך התברר לי עם השנים כמה שנשארתי מכור, כמה שהנוכחות של האיש הזה כאתוס, היא חזקה ועוצמתית בהרבה ממה שאולי חשבתי. כאילו הייתי רואה את עיניו החכמות ההן, אלו שהביטו בי אי אז בתחילת שנות העשרה כשהייתי הולך לחלות את פניו, אב מאז לא חדלות להביט בי ממעל ולהורות בי באצבע; “יהודל’ה, אתה הלא יודע שהכול הבל הבלים ממש, אתה הלא יודע שאין יותר מאשר אות דף גמרא קדמוני, הוא הוא ואין בלתו מאום..” והאתוס הזה חוזר ומכה על קודקודי, ממש רודף אותי, אין לי שום דרך אחרת לומר זאת.

ואתם יודעים מה? אני לגמרי לא מצטער ע”כ, זה לא משהו שניסיתי להסיר מעליי, לנטרל מחיי, באיזשהו טיפול פסיכולוגי מעמיק, אדרבה, אני אוהב את ההכאה על הקדקוד הזו, יש משהו עמוק ומאפס. זה לא שאני נמצא שם היום, לחלוטין לא, ודמותו של ר’ חיים, בוודאי מה שעשו ממנה עם כול המיסטיפיקציה והפולחן האישיותי, הפוליטיזציה והפסטיבל התקשורתי וכו’ וכו’, הם רחוקים ממני שנות אור, וכן, יש לי אף ביקורת חריפה כנגדם (כזו שאף העליתי לא פעם על הכתב), אך מה שעוד נוכח, אפילו בועט, אלו עיניו החכמות ההן, אלו שנושאות בחובן את הקריאה הכ”כ פנימית ונוקבת, להתפקס ולהתרכז בדברים החשובים באמת. בכך שאין שום דבר שבאמת יוכל לשוות ללימוד התורה, לספוג מלוא ריאות ממכמניה האינסופיים, לספוג ולהתבסם, עוד ועוד ועוד ועוד. כי אחרי ולפני הכול, אין שום דבר שבאמת מספר את דמותו של ר’ חיים, יותר מאשר השורה הזאת האחרונה שזה עתה קראתם.

אז מה לעשות, לשמחתי יותר מאשר לצערי, העיניים ההן של ר’ חיים, עודן “תקועות” לי במוחי הקודח, או ליתר דיוק, בנפשי פנימה, עד עצם היום הזה. כך שגם אם אני רחוק מליישם את האתוס של דמותו במובן הפשוט של מה שהוא ציפה לא רק מעצמו, אלא מכול מי שבא במחיצתו בקודש, עדיין, כך אני לפחות מקווה, יש להן השפעה וחותם מכונן ודרמטי. השפעה שלעולם נשארת תחומה במתח הזה של הרצוא ושוב, בסיפור האהבה-שנאה שלי עם המקום ההוא, סיפור שאולי כיום ברטרוספקטיבה הייתי מסכם אותו במילים הידועות של ר’ ישראל נאג’רה:

“אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ אָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרַח
אֶבְרַח מִמְּךָ אֵלֶיךָ וּבְצֵל יָדְךָ אָגִיל אֶפְרַח..”