לדמותו ומשנתו של הרבי ר׳ אלימלך מלזי׳נסק – ליום פטירתו כא׳ אדר. מאמר ב׳1 min read

במאמר קודם לדמותו של רבי אלימלך ליפמן מליזנסק – בעל הנועם אלימלך, עסקתי ברעיון הצדיק ומרכזיותו בהגותו החסידית של הרבי ר’ אלימלך. ציינתי את האופן שבו מעמד הצדיק הפך להיות מעמד היררכי – אנטי היררכי, ובכך יצר למעשה לראשונה אלטרנטיבה מעמדית למבנה הפטריארכלי של החברה היהודית, עד לרגע הופעתה של החסידות. אך אם במאמר ההוא נגעתי בעיקר בהקשר החברתי ואנתרופולוגי של התופעה, הרי כי במאמר זה ברצוני לגעת בהקשר התיאולוגי היותר עמוק ופנימי. באופן שבו עבודת האלוהים עברה טרנספורמציה דרמטית, לאור בשורתה של תנועת החסידות ורעיונותיה, ובייחוד באופן שבו היא הונחלה בחסידות הפולנית מבית מדרשם של בעל ההילולא הרבי ר’ אלימלך וחברו/תלמידו הרבי בעל החוזה מלובלין.

ולמען יונהרו הדברים מעצמם, אצטט מתוך הנועם אלימלך לפרשת שמיני:

“וישא אהרן את ידיו אל העם כו׳. נ”ל דהנה הצדיק הולך תמיד בדביקות ודבוק בעולמות עליונים, רק מחמת שתשוקתו תמיד על טובת ישראל שייטיב להם השי”ת בכל מיני שפע וברכה, מחמת זה הוא יורד קצת ממדריגתו ודביקותו, אך בכל זאת הוא פועל טוב במה שיורד קצת מהדביקות, שע”י שרואים בני אדם גודל תשוקתו ותאוותו לטובתם, הוא מכנים בלבם יראת ד׳ ואהבתו, שכולם נתעורר לבבם לעבודתו ית”ש. וזהו “וישא אהרן את ידיו” ע”ד נשא לבבינו אל כפים, וי”ל הפי׳ דהיינו האדם אשר ישא לבו לעבודת הבורא ית”ש, אז מחמת גודל האהבה והתלהבות שבו הוא מכה כף אל כף, ונמצא עבודת הבורא נקרא ע”ש הידים.

וזהו “וישא אהרן את ידיו אל העם” פי כנ”ל שתשוקת הצדיק אל העם להטיב להם, “ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים” פי׳ עי”ז ירד ממדריגתו, שמדרגת הצדיק הוא תמיד לבדוק עצמו בכל עת ורגע אולי חטא חלילה באיזה נדנוד חטא והרהור והוא מהרהר תמיד בתשובה, זה רמז “חטאת ועולה” שבא על הרהור, “והשלמים” רמז להדביקות שבו, שעושה שלום בפמליא של מעלה, וע”י תשוקתו היה יורד ממדריגותיו האלו קצת“..

התורה הזאת היא בעיניי לא פחות ממטלטלת, כאשר היא נבחנת לעומת תפיסת הצדיקות והשלמות הרוחנית כפי שנתפסה עד להופעת החסידות. בראייה המסורתית, הצדיק הוא אדם המהלך בגדולות, בדרך שהיא אקסצנטרית (ואף נון-קונפירמיסטית) מיסודה, פרוש מן העולם, שיגו ושיחו שמימיים וכולו אומר שגב וקדושה שלית מחשבה תפיסא בו כלל.

והנה, כאן בא הרבי ר’ אלימלך, והופך הקערה על פיה. הצדיק האמתי הוא זה ההופך פניו אל העם, נושא את כפיו אל ההמון התולה בו את עיניו ומצרף עצמו אליהם. ולא אך זאת, אלא כי בפנייתו זו הבלתי אמצעית, ישנו יסוד מובהק של הקרבה. של חתיכה בבשר בעוצם השגותיו הרוחניות הטמירות. במודעות צלולה, הצדיק שולל מעצמו את השלמות הרוחנית האישית והאולטימטיבית, על מנת לקשור עצמו עם ההמון, עם הממשות האנושית, קשייה, צרכיה וסבלותיה. רבי אלימלך, אף דואג לציין בפנינו את שני האלמנטים הרוחניים שאותם הצדיק נדרש לזנוח לטובת פנייתו אל ההמון האנושי, דקדוקיו עם עצמו בכל הנוגע למה שנקרא ‘הרהורי עבירה’, לצד פועלו התיאורגי בהשפעות ועשיית שלום בעולמות העליונים (‘פמליא של מעלה’). הוא מטעים זאת על הכתוב: “ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים”. הוי אומר, הצדיק נדרש לירידה (!) ממקום של החטאת והעולה (הבאים על הרהורי עבירה), לצד ירידתו מעולם ה’שלמים’. היינו, השפעת השלמות הקוסמית בעולמות העליונים. וכל זאת על מנת שיהיה הוא מחובר לפה, לכאן ועכשיו האנושי והממשי. שני עניינים אלו מסורים הם ללב, לסתר חביון לבו של הצדיק, אך התביעה המשחרת לפתחו היא כי לטובת התמסרותו כלפי חוץ, למציאות האמתית זו שבארעא ולא אי שם בשמי שמיא, יש עליו להקריב את שלמותו הצורנית האישית, ולבצע ירידה מודעת אל העם שבשדות, על כל המשתמע מכך.

אך דומני שלא תהיה זאת טעות לקבוע, כי בעומק הדברים לא באמת ירידה יש כאן, אלא אדרבה, ירידה צורך עלייה היא. כי לפנינו הגדרה מחדש של מהות עבודת האלוהים בכלל, ועניין ותכלית הצדיק בפרט. בראייתו של ר’ אלימלך, הצדיק לא אך עוסק בהשתלמות פנימית גרידא, אלא מחויב לפעילות ומגמה המסוגלת לחולל תמורות אמתיות בחברה ובמרקם האנושי הסובב אותו. בחיבור אל החברה וצרכיה, בקשב פנימי למקום התרבותי והמוסרי, הגשמי והרוחני גם יחד, של המציאות האנושית הממשית. הצדיק אינו סובייקט נפרד הספון לו בעולמו בד’ אמותיו האינדיבידואליות, אלא כזה המסוגל לסובב ראשו אל ההמון ולשאת לעומתו את ידיו בברכה והשפעה של חמלה וחסד. או אם נרצה, צדיק כפי שמגדיר זאת רבי אלימלך, הוא זה שתשוקתו היא לעולם אל העולם, אל החברה, אל האדם באשר הוא שעומד למולו, ולא חלילה ההיפך מכך. ואין דבר חזק ומשמעותי יותר מתשוקה עצומה זו. ואם הייתי מסכם את דבריי עד כה, הרי כי דומני נכון דומני לקבוע שבראייתו של רבי אלימלך, עצם מעמדו של הצדיק תלוי בעם, בפנייתו אליו וזיקתו לעומתו. וכפרפראזה למאמר הידוע אודות טיבה של מלכות: אין צדיק בלא עם, ואין עם בלא צדיק.

ועל הדרך, רבי אלימלך גם מסבר את אוזנינו בעניין מחיאת הכפיים הנהוג אצל חסידים בשעת התפילה וברגעים מיוחדים של דביקות והתעלות הרוח, בכך שדווקא מחיאת הכפיים מסמלת את עבודת האלוהים (וכמאמר הכתוב, ‘נישא לבבנו אל כפינו’, היינו, עבודת הלב הפנימית נושאת את עיניה דווקא אל הידיים הגלויות). כי הידיים עניינם דווקא המציאות הממשית והריאליה. כאן מורה בעדנו רבי אלימלך, בהוראה שאינה משתמעת לשני פנים, כי ‘נמצא עבודת הבורא נקרא ע”ש הידיים’. היינו, לא על ידי ריטואלים של ייחודים ודביקות אקסטטית, אלא דווקא בזכות החיבור אל העולם והצירופים המתקיימים בדייקא במישור הפרקטי וממשי הזה (שזהו עניין של מחיאת כף אל כף וחיבורם אהדדי).

אך הדברים אמורים, לא רק באופי עבודתו של הצדיק כמנהיג קהילה, אלא אף בעבודתו של כל אחד ואחד מישראל. באופן שבו פנייתה של עבודת האלוהים אמורה להיות אל הקהל פנימה. ככלי של חיבור והתלכדות רוחנית וחברתית. ליצירת סולידריות ואחווה בין איש לחברו, ובין חברי הקהילה כולם. וכמה מדברת בהקשר תפילתו האלמותית של הרבי ר’ אלימלך:

״וְתַצִּילֵנוּ מִקִּנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ וְלֹא יַעֲלֶה קִנְאַת אָדָם עַל לִבֵּנוּ וְלֹא קִנְאָתֵנוּ עַל אֲחֵרִים, אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלֹא חֶסְרוֹנָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שִׂנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרוֹ חָלִילָה“..

זאת היא למעשה תפילה קודם התפילה. היינו, האופן שבו על האדם לשהות עצמו בהתכווננות הראויה, על מנת שתפילתו תהיה מכוונת וראויה לשמיים. וכחלק מאותה התכווננות מטרימה זו, מוצא לנכון רבי אלימלך, לכוון את המתפלל רגע קודם גשתו אל הקודש, למקום של אחווה וקבלה הדדית, מקום של פיוס, פרגון ורחבות הלב. ובינו נא זאת, בראייתו של רבי אלימלך, תפילתו של אדם קנאי וזה שאינו משכיל לראות במעלת חבירו ולא בחסרונו, היא כתועבה. באשר חווית התפילה אינה מתקיימת בחלל אינטימי ריק, אלא בהוויה חברתית מלאה של אחווה והכלה קהילתית (ולא בכדי נקרא מקום התפילה ‘בית כנסת’, היינו, מקום התכנסות הקהילה כולה, ולא סתם ‘בית תפילה’). הריטואל הדתי לא נועד רק לפתוח ולהפשיר את ליבו של המתפלל בפני קונו שבשמיים, אלא אף לחבריו לקהילה, שכניו וחבריו באשר הם. זאת מהותה של החוויה הדתית ותכליתה המכוונת. וכמה בשורה יש כאן בהבנת המהות הדתית ומקומה בחיי האדם.

ולוואי יהיה דמותו וזכרו של הדמות המופלאה הזאת, נוכחת ומפעמת בחיי האומה היהודית בכלל והתנועה החסידית בפרט.

נכתב לראשונה לפני מספר שנים, אצל חלקת מחוקק ספון, בליז’נסק על אדמת פולין (בשנת 2019)