באחד הלחנים הידועים אותם לימד הרבי מלובבי׳ץ את חסידיו על המילים בס׳ תהילים: “צמאה לך נפשי וכו׳”, ישנה תוספת בין של כמה משפטים ברוסית, שהן אומרות כך: עֵיי טִי דוּרין מַארקוֹ, שטָֹא טִי יֶעדִיש נַאַיֶר מַרקוֹ, ניֵע קופְּלַאיֵיֶש, ניֵע פּרוֹדַאיֶיש, טָאלקַא רוֹבִּישׁ סוַואַרקָו.. את השיר אתם יכולים לשמוע (מומלץ!) מפיו של הרבי עצמו בהקלטה הרצ״ב:
במאמר זה ברצוני אני לגלות על אוזניכם את משמעות המילים והמסר הנוקב שמאחורי המילים הללו ברוסית הנאמרו שם בשיר. אתחיל דווקא ברמת ה״פשט״ של התרגום למילים הללו, שזה (בערך) כך: ״היי אתה מרקו [=שם אדם] השוטה, מדוע באת לשוק ללא תכלית, לא קנית ולא מכרת – רק חוללת מהומות”.. אז אמנם זהו אכן התרגום הפשוט, אבל לפני הרבה שנים שמעתי גרסה פרשנית מעט שונה למילים הללו, כזו שתפסה אותי במיוחד והשפיעה עליי עמוקות.
זהו סיפור עם המגולל את סיפורו של כפרי אחד פשוט בתכלית, שהיה עוסק במיני חקלאות אותם היה מגדל סמוך לביתו באותו מקום שכוח אל, כה פשוט היה האיש, עד שכמעט ולא הזדמן בידו לבלות בעיר המחוז הגדולה ולשבוע מפלאיה התרבותיים והאורבניים. כך יצא שאך אחת לשנה היה הוא יוצא למכור את מרכולתו החקלאית ביריד מיוחד שהתקיים בעיר מחוז אחת גדולה, נקרא לה לייפציג לצורך העניין, עלו והתקבצו סוחרים רבים שניתנה בידיהם הזכות וההזדמנות להציע את מרכולתם בצורה סיטונאית בפני סוחרים אחרים, ובעיקר לפתח קשרים עסקיים ולהטיב משמעותית את מצבם הכלכלי ופרנסת משפחתם.
עיריית לייפציג שהייתה חפצה לקדם את הצלחת יריד ולגרום לכמה שיותר אנשים לבקר בו וממילא אף ליטול בו חלק, הציבה ברחבה הגדולה שלפני האזור בו התקיים היריד, להטוטנים וליצנים שביצעו שלל מופעי אקרובטיקה מרהיבים בפני הקהל שהתאסף ובא אל היריד. כך זאת הייתה דרכם “לפתות” כמה שיותר בני אדם לבוא ולהתבשם מהיריד הגדול, וכמובן לרכוש ולמכור וכו׳.
אלא שכאשר הגיע הכפרי שלנו ליריד השכם, כשהוא כמובן מצויד במיטב סחורתו ונחוש בדעתו לעשות עסקים ולהרוויח ממון רב, נתקל באותם להטוטנים וליצנים שניצבו שם בכיכר הגדולה שלפני שטח היריד. הכפרי שהיה כאמור, פשוט ותם בתכלית, התפעם עד מאוד ממראה עיניו עד שכמעט והוא לא ידע שובע. חזיונות הלהטוטים והקסמים שנגלו לעיניו היו נראים לו כפלא גדול עד מאוד, עד שמרוב שהייתה התפעלותו כה רבה ועצומה, נשאר הוא עומד כך קפוא על מקומו במשך שעות ארוכות, כך היה הדבר בעיניו כמו נפתחו בעדו ארובות השמיים והוא רואה מראות אלוהים, במראה ולא בחידות.
אלא שזמן פעילותו של היריד היה מוגבל מאוד, אך שנים עשר שעות של יום הוקצבו לו. כך שבזמן שהכפרי שלנו עמד לו מהופנט מול מראות הפלא שברחבת הכניסה ליריד, חלפו ועברו להן אותן שעות ביעף. והנה ברגע אחד חש הכפרי במאן דהו הטופח על כתפו וקורא לו בקול: ״אמור נא לי, השלך היא העגלה כאן מאחור״? הכפרי הרגיש שהוא כמו שהוא ניעור באחת משינה מתוקה. היה זה אחד הסדרנים המקומיים שתפקידם היה לסדר את ולפנות אז אזור ההתכנסות מכל אותן עגלות שבאו עם סחורתם ליריד הגדול. באותו הרגע הבין הכפרי את גודל החמצתו הנוראית, הוא הביט בעגלתו העומדת שם מיותמת בירכתי הרחבה, כשהיא עמוסה בסחורות וטובין, כמה חבל על דאבדין דלא משתכחין, על כל הפרקמטיה לעילא ולעילא שהיה אמור הוא לעשות באותן שעות קצובות של פעילות היריד, ובמקום לחזור לביתו כשהוא שמח וטוב לב, טעון בפרנסה וסיפוק לאין קץ, נשאר הוא כך מקורקע מול להטוטים של הבל, כאלו שאך הסיחו את דעתו מהדבר החשוב והתכליתי באמת.
וכמה הייתה התאניה והאניה בליבו גדולה עד לב השמיים, האיש לא ידע את נפשו מגודל התסכול והיגון. איך המיר הוא אלוהים בלא אלוהים, במקום לסחור ולעשות לביתו כדבעי, נשאר כפתי לעמוד ולבהות אל מול להטוטי הבל ורעות רוח. והנה עתה, יש עליו לעזוב את ארץ ההזדמנויות הזו ולחזור לביתו כלעומת שבא, ובמקום שעגלתו תהיה ריקה וכיסיו נפוחים, כיסיו ריקים ועגלתו עודנה מלאה, ולבו שומם ומבכה מרות. וכדי ביזיון וקצף, מה יענו אשתו וילדיו לעומתו, כשהוא כך שב לביתו, ריק ומנוער מכול זיק של הצלחה ומימוש? וכי יוכל להישיר מבט אליהם, להודות באמת המבישה, כי פשוט היו שם כמה ליצנים ולהטוטנים, אשר נתן בהם את עיניו במשך שעות ארוכות, ובגין כך לא עשה הוא ולא כלום ביום החד פעמי רצוף ההזדמנויות ההוא?!
אגדה זו היא כמובן משל חסידי נפלא ונוקב על סיפורו של האדם בעולם הזה. אותם שנות חיינו, תהיה קצבתן אשר תהיה, אינם אלא זירה חד פעמית לעשות ולהשפיע, למכור ולרכוש, לחולל קשרים ולכונן תילי תילים של יצירה ועשייה, זאת הזדמנות שלא תחזור! ברגע קטון אנחנו כאן וברגע אחד איננו עוד. פתאום מתישהו נרגיש את הטפיחה ההיא על הכתף, ומאן דהו ישאל אותנו: ר׳ יהודי, השלך היא העגלה שם מאחור? ואו אז נביט בעיניים כלות בעגלתנו המלאה מבלי שבאמת זכינו לעשות ולממש משהו בעולם החד פעמי הזה. ואוי כמה שתעלה אז תוגתנו עד לב השמיים, אלא שכבר את הניתן העגום הזה בלתי יהיה ניתן לתקן ולהחזיר לאחור, כי הנר כבר כבה, והתיקון הפך להיות מן הנמנע.
אני חייב לשתף כאן ברמה האישית ולומר, שכאשר שמעתי בצעירותי את התרגום הזה לשיר האמור, היה זה בעבורי אולי שיעור המוסר האקזיסטנציאליסטי היותר עמוק אליו התוודעתי בחיי. יקר וצורב היה הוא בנשמתי, הרבה מעל ומעבר מכול מיני ספרים וטקסטים אליהם נחשפתי. זהו סיפור אחד קטן, אבל כה נוקב ומטלטל שמעמיד אותך בפני ההיות האנושי במלוא תובענותו.
ומעת לעת אני חוזר ונזכר בסיפור ומנסה לתהות, בהיכן אני עומד בחיי? האם אכן אני נמצא ביריד, באזור ההשפעה והעשייה האמתית, אי שם עמוק במרחב שבו עושים, מוכרים ורוכשים, יוצרים ומעשים? או שמא, עודני בכלל באזור המבואה החיצונית, עובר מליצן אחד למשנהו, מלהטוטן זה לאחר, הולך שבי אחרי מעשי רהב וקסם, חוצב לי בארות נשברים של הבל שלא יכילו המים.. והאם באמת אוכל לשחוק ליום אחרון, להביט בסיפוק לאחוריי, לראות את עגלתי ריקה ואת כיסיי עשירים, אחרי שנשאתי ונתתי באמונה, השפעתי והקרנתי ומימשתי את מטרתי המכוונת אלי אדמות? או שמא לדאבון לב, אביט בה כשהיא טעונה לעייפה, ואני אנה אני באה כך בעירום ובחוסר כל, ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת, וכאשר אבדתי וכו׳. וכמה תיארו זאת חכמנו בלשונם הזהבית: הַאי עָלְמָא כְּבֵי הִלּוּלָא, חֲטֹף וֶאֱכֹל, חֲטֹף וֶאֱכֹל!
והרהרתי שוב בסיפור ההוא ובמשמעותו, אמש בליל השלג הנפלא שפקד את עירנו הקדושה, אחרי שכבר עליתי על יצועי בשעת ליל מאוחרת, הכפור בחוץ היה מקפיא ממש, ואילו בבית החם מתחת לשמיכה, היה כה נעים ורך, וכה הייתי עייף ויגע עד שכל שחפצי היה לשקוע בשינת ישרים מתוקה. דא עקא, כי בחוץ הקסם הלך ולקח לו מקום, השלג שהוא כה נדיר אפילו כאן בעירנו הופיע במלוא זוהרו הפלאי, מבעד לחלון כבר יכולתי לראות את צמרות העצים הולכים ונצבעים בלבן, זאת לצד מצהלות וקול ענות גבורה של צעירים שהיו שם בחוץ וחגגו ברחובה של עיר את חגיגת השלג הנדירה הזאת. וכך מצאתי את עצמי חוזר ומתחבט, האם אצא חוצה, עכשיו במזג האוויר הזה, וכלשון החכם מכול אדם: פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם..
אך לעומת זאת, המחשבה שהבוקר אור, ואני אקוץ משנתי וכול חגיגת השלג הזו חלפה והלכה לה ואיננה עוד, ומי יודע אם ומתי שוב תשוב, לא נתנה לי מנוח. איך אוכל לסלוח לעצמי שכך לא להנות כדבעי מהחוויה החד פעמית הזו? איך המרתי הנאה כה נלבבת בהתמכרות לנעימותה החמימה של מיטתי? האין בכך אלא ממידת העצלות שמשתלטת עליי, גורמת לי להתמכר לתענוג של רגע של חיי שעה, ולאחוז בחיי עולם, בחגיגה נדירה שכזו שנמצאת ממש מאחורי דלתי, כך שכול שנדרש הימני הוא לאזור אומץ בלבי, לקום ולהתלבש כדבעי, ולצאת חוצה למקום שבו מתרחש הדבר האמתי, זה שקפץ לביקור כה מרהיב בעירנו הקדושה.
ואכן, שמח לשתף שאכן כך עשיתי, וכמה לא הצטערתי ע״כ. אמנם היה זאת לזמן קצר, אך היה בו די בכדי להטעין את נפשי בעונג וקורת רוח שאין לה אח ורע. וכה שמחתי שעשיתי את המאמץ הנדרש לקום כארי ולאזור חיל לצאת חוצה לספוג מלוא ריאותיי מכול הטוב הזה.
והבוקר כשחזרתי והרהרתי בדברים, העליתי על לבי את המחשבה שלעתים אנחנו לא באמת יודעים מהו באמת היריד ומהו המבוא אליו? בהיכן נגמר המקום שבו שבהם קורים הדברים האמתיים, מתרחשת הפרקמטיה במלוא תסיסתה, ומתחיל המרחב של אלו הלוכדים אותנו בפיתיון כזבי להטוטיהם, ולהיפך. ובכלל, מהו ׳להטוט׳ ומהי ׳פרמקטיה׳? האם ניתן בכלל לזהות זאת?
וכמה פעמים בחיינו אנו חוזרים ומוצאים את עצמנו ניצבם בדילמה שכזו, תוהים מהו הדבר הנכון והראוי לעשות באותו הרגע? האם אנו משוחדים לצד מסוים, נוטים לעשות כך או אחרת כי ׳להטוט׳ כלשהו כאילו קורא לנו ללכוד אותנו אל תוכו, או שמא זהו באמת הדבר הנכון לעשותו, הדבר שבעבורו באנו לכאן לפעול ולהשפיע עלי אדמות? ומי מאיתנו יודע עד מה.
חוששני שאין ליי תשובה מסודרת וברורה ע״כ, בכל אלו הדברים היעדר ידיעתי גדולה לאין ערוך מידיעתי. ובכול זאת, לפחות לתחושתי ישנו משהו המוכמן באותו ממד פנימי של ״צו ליבנו״, זה שכביכול יודע לכוון ולאותת בעדנו על הדבר הנכון. על החשוב יותר והחשוב פחות. מהו אינו אלא להטוט רגעי של הבל, ומהו לעומת זאת פרקמטיה אמתית ומכוונת, אשר אליה ראוי שנקדיש את חיינו ונעשה הכול בכדי להגשימה בצורה המטיבית. זאת כמובן נוסחה שאין חמקמה (ושמא אף מסוכנת) הימנה, אבל עדיין דומני שאם באמת נטיב להסכית לאותו הצו האצור בליבנו פנימה, איכשהו נוכל להפיק ממנו מסקנות ראויות. ובינינו? לפחות בעיניי, אין לנו באמת כל אמת מידה אחרת, אז אם זה מה שיש, חייבים גם עם זה לנצח.
וכל זה הזכיר לי שיר אחר ביידיש, כזה שגדלתי עליו בילדותי, הוא מספר את כל הרעיון האמור, אמנם מהזווית הדתית המובהקת, אבל עדיין הרעיון נשאר אותו רעיון, גם אם בגרסאות תרבותיות שונות. זהו שיר שכפי שתראו, דווקא נושא בחובו גם תקווה לתיקון ושיפור, כפי שתראו בעצמכם:
“געוואלג’עט ברודער וואס שלאפסטו, איינס צווי דריי פיר
עס איז שוין צייט אויף צו שטיין, איינס צווי דריי פיר
עס איז שוין צייט אין בית מדרש צו גיין, איינס צווי דריי פיר
נישט אויף געשטאנען, אין בית מדרש נישט געגיינגען, נאר געשלאפן וואס טוסטו אויף דער וועלט, און וואס וועסטו ענטפערן אויף יענע וועלט
איד’עלעך! פארגעס וואס איז גיווען נעם זיך פון יעצט און וויטער, ווייל…
מאי דהוה הוה
מכאן ואילך חושבנא
וואס איז געווען איז געווען פון יעצט וועל איך זיין גוט
נאר לטובה אויסנוצען יעדע מינוט
מאי דהוה הוה מכאן ואילך חושבנא“
ובתרגום לעברית:
הו יהודי, מה אתה ישן? אחת שתיים שלוש ארבע.
זה כבר זמן לקום, אחת שתיים שלוש ארבע,
זה כבר זמן להיות בבית המדרש, אחת שתיים שלוש ארבע
לא לקום ולא ללכת לבית המדרש, רק לישון?!
מה אתה עושה בעולם הזה? מה תענה בעולם הבא?
יהודים! אתם שואלים מה היה עד עכשיו ומה יהיה מעכשיו? אז כך..
מה שהיה היה
מכאן ואילך זה חשבון
מה שהיה היה, מעכשיו אני אהיה טוב
רק לטובה אני אנצל כל רגע
מה שהיה היה, מכאן ואילך חשבון.
ולהלן ביצוע מתוק מדבש של ר׳ שלוימלע׳ לשיר הזה (בכמה שינויים, בביצוע הזה למשל לא מופיע הקטע הנוסף עם התקווה הצופה פני עתיד). זהו ממתק נפלא שמומלץ לכם להאזין לו. תבלו.
שתהיה לכולנו שבת שלום וקסומה, וסופ״ש נעים וחמים!
