בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה – קינה לחורבן התרבות והרוח היהודית, בליל הבדולח ובימי הזעם של השואה. 86 שנים לאותו לילה מר ונמהר1 min read

בתאריך ה10 לנובמבר מציין העולם היהודי את אחד האירועים הנוראיים בתולדותיו, מה שמוכר עד היום כ״ליל הבדולח״ (או בעגה הגרמנית Kristallnacht – קריסטלנאכט). הלילה שבו הגיעו למעשהֿ, למעלה מאלף שנות יהדות אל סיומם המחריד.

אל תתנו לשם המלבב הזה לבלבל אתכם. אל תנסו למצוא בלילה הזה שום דבר שמזכיר בדולח או קריסטלים. רק גרמנים ערלים ועבשים יכולים להמציא שם שכזה ללילה שכולו אימה ובעתה. לילה שבו הדהדו פעמוני האזהרה בכל רחבי גרמניה, ובישרו את בואה הקרוב של הקטסטרופה האיומה מכולן (הגם שבאופן לגמרי לא מפתיע, קולם של פעמוני האזהרה הללו, כמעט ולא נשמע בשום מקום בעולם האדיש והמנוכר. אבל זה כבר נושא אחר).

באותו לילה מר ונמהר ב10 לנובמבר 1938 הועלתה למעשה יהדות גרמניה על המוקד ועלתה בסערה השמימה. אמנם לא במובן הפיזי ממשי, אלא דווקא במובן הרוחני והתרבותי. אלפי בתי כנסת ומוסדות יהודיים, לצד חנויות ובתי עסק של יהודים, הועלו באש, נבזזו וחוללו בשער בת רבים. זאת לצד רציחתם של מאות יהודים ושליחתם של עשרות אלפים למחנות ריכוז. ואכן, הדרך מהלילה האפל ההוא ועד להשמדתו הפיסית של העם היהודי באירופה, הייתה קצרה מאוד.

וכמה הבינו אותן מפלצות ארורות, כי הדרך להשמדתו הפיזית של העם היהודי עוברת בראש ובראשונה דרך השמדתו הרוחנית והתרבותית. כמה בעצם העם האלמותי הזה הוא כעירום ועריה ממש, חסר פשר, חסר זהות, חסר ממשות לאומית, מעת שניטלים הימנו אוצרות הרוח הללו. כמה הוא למעשה כרוח רפאים חסרת פנים וצורה, ללא אותם בתי הכנסת, בתי מדרשות, מוסדות תרבות ורוח. כמה הוא ריק ומנוער, כשרבבות ספריו עולים לעומתו באש, גווילין נשרפים ואותיות הקודש פורחות באויר ללא קץ וחקר.

כך שליל הבדולח הוא ללא ספק קו פרשת מים בסיפור ההשמדה. הלילה שבו כבו המאורות של יהדות מפוארת שתקעה יתדות אדירות של עומק ועושר עצום, כמעט בלתי נתפס. למעלה מאלף שנים של פעילות וחיים יהודיים, תרבותיים, הגותיים, דתיים, כלכליים וחברתיים, הגיעו אל קיצם באחת באבחת הלילה ההוא. זה שראוי לקרוא בו את קריאתו המהדדת של איוב: ‘הַלַּיְלָה הַהוּא יִקָּחֵהוּ אֹפֶל אַל יִחַדְּ בִּימֵי שָׁנָה בְּמִסְפַּר יְרָחִים אַל יָבֹא’.

לפני כמה שנים צפיתי בסרט הדוקומנטרי ‘דבש שחור’ – שירת חייו של המשורר היידי אברהם סוצקבר (1913-2010). סרט שנעשה במסגרת הסדרה המופתית ‘העברים’. זהו סרט נפלא עד למאוד. הרבה דברים למדתי בו על המשורר הכה מיוחד ההוא, ולא פחות מכך, יש בו הרבה ידיעות היסטוריות-תקופתיות חשובות ביותר.

בסרט מתוארת תקופת שהותו של סוצקבר בגיטו ווילנא בשנתיים הראשונות למלחמה, הוא הופקד שם עם עוד מספר מצומצם של יהודים, להיות אמון על ספריה העבריים של ווילנא היהודית. פפירע’ן-קומנדו (קומנדו נייר) הם קראו להם חיות האדם הגרמניים. אתם מבינים? להיות אמונים על ספריה העבריים של ירושלים דליטא.

צאו רק וחשבו מה זה אומר בדיוק. הלא מה יש לה לווילנא ההיא, אם לא מאות אלפי ספריה, הגות של דורות, מאות רבות של שנות מחשבה, תרבות והתאמצות רעיונית-יהודית, שקנתה שם שביתה אולי יותר מכל מקום אחר עלי אדמות. והם קבוצת הצעירים היהודים הללו, נבחרו להיות אלו שצריכים היו להחליט לשבט או לחסד. מה מבין כל אותם רבבות רבבות ספרים יהודיים, הולכים היישר להשמדה, בבתי חרושת למחזור נייר וכיו”ב, לעומת אלו שנמצאו בעיניהם כראויים להישלח לברלין, אל ‘המכון לחקר השאלה היהודית’ מיסודו ובראשותו של האידיאולוג הגדול של התנועה הנאצית אלפרד רוזנברג.

בהקשר זה מן הראוי לציין, כי מלכתחילה הוגבלה המכסה למספר מצומצם מאוד של ספרים, וסוצקבר וחבריו התאמצו מאוד לשכנע את הממונים עליהם להכניס כמה שיותר ספרים למשלוח לברלין, אף הרבה מעבר לאותה מכסה קצובה מראש. או אם תרצו, זאת היתה גרסה מוקדמת, מן חזרה גנרלית שכזו לסלקציה שעל הרמפה הידועה לשמצה: ‘רכעט אודר לינקס’ (ימינה או שמאלה). אך הפעם לא לגופם של אותם יהודים, אלא לנשמת אפם הרוחנית. הגם שכמובן אף הם בגופם ממש הושמדו כמעט לחלוטין, זמן לא רב לאחר מכן. וכאמור, המרחק בין השניים קצר, קצר מאוד.

רוזנברג, השטן המתועב ההוא, האמין כי לצד השמדתם של יהודי העולם, יש להקים מכון/מוזיאון אשר יהווה תיעוד מחקרי ומוזיאיני למפעל התרבות היהודית שהיתה פה בעולמנו אי אלו אלפי שנים. להוודע ולהגלות ביום שכבר לא ייזכר שם ישראל עוד מסוף העולם ועד סופו (עפ”ל), מה היה בעבר, וכמה עכשיו איננו עוד. והפרחים כמובן לתנועה הנאצית ומחולליה. רוזנברג אף כתב בעצמו אי אלו כתבי פלסתר נוטפי שנאה ואנטישמיות יוקדת כנגד היהדות, ובייחוד כנגד התלמוד. הוא הבין אולי יותר מכל אחר, כי היהודיות האמיתית אמורה להימצא שם, בקדמוניות התרבותית ההיא. הוא ידע אל נכונה, כי את סוד הקיום היהודי יש לאתר במפעל התרבותי האדיר הזה המוכמן באוצרות הרוח היהודיים.

כך שייכתב וייזכר לדיראון עולם גם מלאך המוות ההוא, אלפרד רוזנברג. האיש שאמון על רציחת וכיליון רוחה של אומתנו, לא פחות מאשר רציחת הגופים והשמדתם. אז חשבתי על כך, כמה הייתה נוראית ומצמיתה, כמעט בלתי אפשרית, מלאכתם ההיא של סוקצבר וחבריו, אותה הם נאנסו לעשות נאמנה. איך אפשר בכלל לברור ולהחליט מה חשוב יותר ברוחה של אומתנו ומה פחות? מה מייצג יותר או מה פחות, את הגניוס היהודי הנצחי, חידושי הרשב”א או דרך ה’ לר”ח קרשקש? נו נראה אתכם מחליטים בשכגון דא. בסופו של דבר נשלחו לברלין לידיו המגואלות של רוזנברג, אך כעשרים אלף ספרים, כאשר מאות אלפים אחרים הושמדו לאלתר. זאת לצד שליחתם של למעלה מ500 ספרי תורה, למפעלים צבאיים לייצור מגפי עור לרגליהם של המפלצות. כן, שמעתם נכונה.

אז זה חשוב לטעמי, חשוב מאוד אפילו, לזכור ולהזכיר. לא רק מן ההיבט המוסרי המתחייב של ‘זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק’. אלא אף, ושמא בעיקר, בבואנו לבחון את תשובת המשקל של תנועת התחייה הלאומית של העם היהודי כאן בארץ ישראל, שמונים שנה לאחר מכן. לזכור כי גזירת ההשמדה התחילה שם, בדייקא שם. דווקא בגזירת הכיליון על הרוח היהודית, על נשמתו הנצחית, שהייתה שם בעדו מיום היותו לעם ועד עצם היום הזה.

כך שאם חפצי תחייה נוקמת אנחנו, שם בעולם הרוח ההוא שומה עלינו להקדיש את תשומת ליבנו ומחשבתנו הלאומית. לאסוף מחדש את אותם מילוני רסיסי זכוכיות שהתנצפו באותו הלילה בכל רחבי גרמניה. לחזור ולאוספם כמן ניצוצות של קדושה שנפלו וחוללו עד עפר. להקים כאן בעצמנו בעולמנו היהודי החי, הנושם והתוסס שלנו (אולי אף יותר מאי פעם), את ‘המכון לחקר נצחיות האומה היהודית‘. כי בעבורנו לשם שינוי, יהודיות היא שום שאלה לא, ובוודאי שלא בעיה. בעבורנו היא תשובה ברורה ונחרצה שאין עליה כל עוררין. ומי כמונו פה בגופנו וברוחנו האות והמופת לכך. אז המפעל הזה שלנו לא יתקיים חלילה, אך כמפעל של הנצחה דומם המאותת על שהיה אי אז בעבר, אלא כמפעל חי ויוצר, רצוף בהתחדשות והתפתחות מתמדת. זאת תהיה הנקמה העמוקה והגדולה מכל. כזו שאין מתוקה הימנה. כי כך היא דרכנו הבלעדית, לחזור לתקן ולבנות מחדש את עולמנו שלנו, ועמנו יחד את כל העולם כולו.

ולסיום דומני שנכון יהיה לסיים בתפילה היהודית האלמותית:

אָב הָרַחֲמִים שׁוֹכֵן מְרוֹמִים בְּרַחֲמָיו הָעֲצוּמִים הוּא יִפְקוֹד בְּרַחֲמִים הַחֲסִידִים וְהַיְשָׁרִים וְהַתְּמִימִים קְהִלּוֹת הַקֹּדֶשׁ שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִים בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מִנְּשָׁרִים קַלּוּ וּמֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם וְחֵפֶץ צוּרָם יִזְכְּרֵם אֱלֹהֵינוּ לְטוֹבָה עִם שְׁאָר צַדִּיקֵי עוֹלָם וְיִנְקוֹם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדָיו הַשָּׁפוּךְ כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ.

יהי זכר יהדות גרמניה הקדושה והמאירה ומזהירה כזוהר הרקיע, חקוק בלב האומה היהודית נצח.