העיסוק בזיכרון ואופן הנכחתו בהוויה הלאומית והפרטית, הוא אולי ההמצאה היהודית הגדולה והמשמעותית מאז ומעולם. העם היהודי כמו נולד עם זיכרונו. כל סיפור גלות מצרים מחד, ויציאת מצרים מאידך, לא נועדו אלא ליצוק זיכרון מכונן בתודעה הלאומית של האומה היהודית. ההויה הדתית ותרבותית כולה, שואבת את משמעותה משם. כך שנוכחותו של הזיכרון כפעילות אקטיבית נוכחת, היא קריטית בעיצוב דמותו הייחודית של העם היהודי, אך לא פחות מכך, בהבטחת נצחיותו.
וכתמונת תשליל, ניתן לראות איך עמים ואימפריות אדירות קרסו אל תוך עצמם, זאת ברגע שהם הפסיקו לזכור. אם נרצה, ברגע שבו הם אימצו לגמרי את ההווה נטול ההקשר העל זמני המתמשך. כך הם הלכו ושקעו בתוך היבריס מפונטז, דקדנטיות והדוניזם. זאת הייתה תוצאת הלוואי לעובדה שהם חדלו להטות אוזן ותשומת לב לשום דבר מן העבר הקרוב או הרחוק. העובדה שכול הוויתם התרכזה אל איזשהו הווה קונקרטי, יחסי וחולף.
מה שאומר, כי כאשר אנו מפסיקים לזכור, אנו בהכרח גם מאבדים כול פרופורציה קיומית נכונה, מצפן וכיוון. שוללים מעצמנו את היכולת לאזן ולהכיל נכונה את תחושת ההישגיות, לייצר סובלימציה לשכרון הכוח והעוצמה.
ואם רק נביט במבט מעוף הציפור על טיבה של ההיסטוריה, נגלה די מהר כמה קצרה הדרך מן ההיבריס אל הנמסיס. איך אומות שלא השכילו לפתח מנגנון רפקליטיבי של זיכרון, לצאת מקונכיית ההווה המשכרת ולהנכיח בהוויתן את המודעות ההיסטורית, בהכרח גם גזרו על עצמן כליה. זה היה יתרונו המופלא של העם היהודי, בכך שידע לזכור למן הרגע הראשון להיווצרותו. להפוך את הזיכרון הנצור, למורשת העוברת מדור אל דור. להשתמש בזיכרון כאתוס המכונן את הרציפות ותחושת השייכות ההיסטורית.
ניתן לראות בזיכרון כעצם הלוז הקיומי של האומה היהודית (רק עם שכזה, מסוגל לראות בראש השנה שלו, כשפניו נשואות אל פני העתיד, גם כיום זיכרון, שכולו נעוץ בשנה שזה עתה חלפה לה). אם נרצה, מורשת הזיכרון הפכה להיות אותה “והיא” שבזכותה עמדה לאבותינו ולנו.
והדברים אף מתעצמים כאשר הזיכרון נושא בחובו בדייקא קשיים, ואפילו טרגדיות. במובנים רבים, אין כמו זכרון הטרגדיה בכדי לְאַפֵּס את ההווה המדושן. לנטוע בעצמנו את ההכרה כמה כל מסכת ההישגיות אליה הצלחנו להגיע, תהיה מפוארת ומרשימה ככל שתהיה, עדיין רחוקה היא מלהיות טריוויאלית ומובנית מאליה. כמה שכל זה, הוא שברירי ועלול חלילה להיות כאבק פורח וכחלום יעוף.
זהו זיכרון שאין מְאַפֵּס ומאזן הימנו. כמה תהיה זאת רעה חולה והרסנית, אם נתחיל לעוף על עצמנו, להרגיש שזה שכביכול זה לא יכול להיות אחרת.
כך כמה שזה אולי נשמע קשה לשמוע, אכן זהו אותו “והיא” שעמדה וכו’. דווקא אותן טרגדיות ואסונות, אחרי שזכינו והצלחנו לגבור ולהיחלץ מהם, הפכו להיות יסודות עצומים של זיכרון שאין עוצמתי ומשמעותי הימנו. אין צורך מופתית ובטוחה יותר להבטיח את קיומנו, מאשר אותו זיכרון של: ‘וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם’... כך הלך העם היהודי לאורך אלפי שנות קיומו וצבר עוד ועוד זיכרונות של טרגדיה ואסונות, אך דווקא אלו הפכו להיות חומרי הגלם האיתנים והמכוננים ביותר במטען זיכרונו הנצחי.
כך שבאופן אירוני ופרדוקסלי, הפכו אותן טרגדיות להיות מה שמאפשר לנו להמשיך ולהתקיים, לחרוט את קיומנו בנצחיות קיומית נפלאה. זהו יישום עמוק של הוראתו המהדהדת ההיא של הנביא יחזקאל: ‘וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי’. ולפי דברינו יש לומר: בְּזִכְרוֹן הַהִתְבּוֹסְסוּת בְּדָמַיִךְ חֲיִי!
אז שמא השואה, כך בדיעבד, לא הייתה סתם ולחינם. התבוססות הדמים הנוראה והמחרידה ביותר שידע העם היהודי (והאנושות בכלל) מעודו, הייתה דווקא מקור לתחיה לאומית מחודשת.
כי שמא כל הזוועה הזו לא התרחשה אלא בכדי לצרוב עמוק בתודעת העם היהודי את מטען הזיכרון היותר נוראי שניתן לעלות על הדעת. זאת ממש רגע לפני שהאומה היהודית מחוללת את הפלא הגדול ביותר, בחזרה לארץ חמדת אבות, ערש הולדתה. כך מתוך ערימות האפר, התעלה והתחדש העם היהודי כעוף החול, והצליח לכונן מחדש את הריבונות היהודית בארץ ישראל, אחרי כמעט כאלפיים שנות גלות.
אז שמא בשביל הישגיות כה אדירה, חסרת תקדים ובלתי נתפסת, יש צורך בזיכרון עמוק של טרגדיה שאין לה ורע. שחלילה לא נשקע גם אנחנו בשיכרון כוח ובדקדנטיות מסוכנת, תמיד תהיה שם השואה לאותת לנו, כמה שאך לפני רגעים מספר היינו ערימת אודים עשנים, דוויים וסחופים כפי שלא היינו מעולם.
ולצערנו, הזיכרון הזה עוד ממשיך והולך ונצרב. הוא הולך ותובע מאיתנו מחיר דמים קשה, לאורך כל שנות קיומה של התנועה הציונית (ואף עוד הרבה קודם להיווסדותה). המוות חוזר ומופיע בחיינו מעת לעת בצורות וגרסאות שונות. אך כמו יהודים טובים, הצלחנו להטמיע גם את מסכת מחיר הדמים הזה, אל מטען הזיכרון הנצחי שלנו. אותו זיכרון אלמותי שאין עמוק ומשמעותי הימנו, ביכולתו להבטיח את עתידו וייחודיותו של העם היהודי.
אז כמה נפלא לחגוג את חגיגת העצמאות, כשאנו מעלים על נס את 74 שנות קיומה הפלאי של מדינת ישראל, דווקא מתוך יציאה מיום שכולו קודש לזיכרון מחיר הדמים והקרבנות הכה קשים, שהמפעל הזה תבע ועדיין תובע מאיתנו.
וכמה שכול זה מתחבר אל הזיכרון הטרגי והמחריד, אותו העלינו על זיכרונו הלאומי אך בשבוע שעבר. זיכרון השואה הנוראית שפקדה את אומתנו. כך עם כל מטען הזיכרון כה צורב הזה, אנו עושים את צעדנו לחגוג ולעלות על נס, את ההישגיות הנפלאה הזו, את פלא קיבוץ הגלויות, תחייתן של העצמות היבשות, הגאולה והחירות. כך ורק כך, נוכל באמת לוודא כי נוכל להמשיך ולחגוג לא פחות, ואולי אפילו ביתר שאת שבעתיים, גם ב74 השנים הבאות.
אז שיהיה לכולנו חג עצמאות שמח! ושלעולם נוכל לחזור ולקרוא בעצמנו: בְּזִכְרוֹן הַהִתְבּוֹסְסוּת בְּדָמַיִךְ – חֲיִי!
לחיים יהודים, לחיים ולברכה!
