על אהבה שוויונית, וביטול היסוד האליטיסטי-מעמדי, בחברה היהודית שלאחר החורבן. מצום ט’ באב לחג האהבה ט”ו באב. מאמר ראשון בסדרה:1 min read

“אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וְכַיּוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוֹנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא לג עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בּוֹרֵר לְךָ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בָּנוּי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה.  שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִּתְהַלָל וְאוֹמֵר: תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְּלוּהָ בִּשְׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ”.

כך ל’ המשנה בשלהי מס’ תענית, העוסקת בטיבו ועניינו של יום החג המיוחד של ‘טו’ באב’. המשנה משרטטת בפנינו תיאור כמעט פטנסטי של נערות היוצאות לרקוד בכרמים וכמו למשוך בכך את תשומת ליבם של בחורי ישראל. אלמנט בולט במשנה הוא עניין הלבוש. אותם כלי לבן שהבנות עוטות על עצמן, זאת עת מנת “שלא לבייש את מי שאין לו”.

העובדה כי המשנה טורחת להוסיף את הפרט האופנתי הזה בתוך הסיפור הנלבב שלפנינו, אומרת דרשני.  מתקבל הרושם, כי לפנינו מוכמן לא עוד סתם פרט טכני אקראי, אלא משהו שמייצג בעמקו את טיבה של ההתרחשות הרומנטית הזו כולה.

נראה לומר, כי לא בכדי חותמת משנה ספציפית זו את הפרק האחרון (ד’) שבמסכת תענית. זהו פרק שברובו עוסק בענייני ‘המעמדות’. היינו אותם עשרים וארבע משמרות של כוהנים שהיו במקדש והיו נוכחים במעשה הבאת הקרבנות והקרבתם. וכבר מהמשנה הראשונה שם באותו הפרק, למדנו, כי למעשה כל חווית המקדש ופולחנה, סבב סביב אותם ‘מעמדות’ ואופן חלוקתם בין בני משפחות הכוהנים.

מבלי להמעיט בחשיבות ומשמעות העניין, חשוב לומר כבר כעת, כי למי שמעיין ולו במעט בסיפור ההיסטורי של העם היהודי במחצית האחרונה של תקופת בית שני, יזהה על נקלה, כמה שאותם ‘מעמדות’ שבהגדרתם הראשונית, היו אמורים לייצג מעמד רוחני גבוה וכו’, הפכו בו זמנית, להיות מתכונת לסיאוב וקלקול נוראי. אם נרצה, המעמדות הרוחניים הפכו למעמדות חברתיים, תוך כדי מסכת ארוכה של ניצול ועיוותים מוסריים שהיו מנת חלקם של אותה שכבת אצולה של משפחות הכוהנים וכו’ (דבר שנעשה בעיקר באמצעות התחברות תועלתנית ודקדנטית עם השלטון ההלניסטי באותה העת).

והדברים הם מן המפורסמות (אם כפי שעולה מתיאורו הנודע של יוסיפבוס פלביוס, ואם מתיאורי החורבן בתלמוד), איך התהליכים המסואבים הללו, היו אלו שבאופן מובהק הכשירו למעשה התוצאה הסופית של החורבן. תוצאה עגומה שבסך הכול הגיעה אל נקודת שיאה וקיצה בט’ באב, בחורבן הבית בשנת 70 לספירה. כך שאם נרצה ואם לאו, בנוכחות של המקדש ישנה סכנה ברורה ליצירת ‘מעמדות’, ופערים וניצולים חברתיים קשים וחמורים. ומה פלא, שכל זה הוביל אל אותה ‘שנאת חינם’ שבמסורת היהודית, היא כאמור, זו החתומה כגורם המשמעותי ביותר שבגינו חרב בית מקדשנו וגלינו מארצינו וכו’.

כך שאין זה פלא א”כ, כי דווקא לאחר חורבן הבית, בעת שאותם ‘מעמדות’ מפורסמים, חדלו ועברו למעשה מן העולם, הופיעה אותה ‘דמוקרטיזציה’ של דיעות ומחשבות, בדמותו של בית המדרש היהודי. זהו מרחב שוויוני נפלא שבו לכול אחד ואחד, ניתנת הזכות והאפשרות להשתתף וליטול חלק ונחלה בשיח התורני. ואף להעפיל למעמד הגבוה ביותר שניתן לעלות על הדעת. וכמה מופלאה היא העובדה, כי דווקא שניים מהגדולים והבולטים ביותר מבין חכמי ישראל בתקופה שלאחר חורבן הבית, היו רבי מאיר ורבי עקיבא. ששניהם כידוע, היו מבני גרים (מעמד שהוא פסול למעמד הכהונה, שאף אסורים לשאת גיורות). כמה צדק פואטי של שוויון מעמדי ישנו כאן.

כך החורבן כמו פתח למעשה פתח נפלא של שיווין הזדמנויות ואפשרויות, לכול באי העולם. וכמה יפה וסמלי לקרוא בהקשר זה את מאמר חכמים הידוע:

‘היה רבי מאיר אומר: מניין שאפילו נוכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול — שנאמר (ויקרא י”ח) אשר יעשה אתם האדם וחי בהם, כוהנים לויים וישראלים לא נאמר, אלא האדם. הא למדת: שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול’! (מס׳ חגיגה יג׳ ע״ב).

אתם מבינים? אפילו הוא נוכרי ועוסק בתורה, שהוא ככהן גדול! כמה שבירת מעמדות מוחלטת ישנה כאן. כמה פתיחת פתח של אמת, לכול אחד ואחת מכול באי עולם, לבוא ולחבור, לקחת חלק ונחלה בחוויה הנשגבת הזו של לימוד התורה. וכך להיות לא פחות מאשר כ’כהן גדול’.

(בהקשר זה, אם רוצים לראות במוחש את התממשותו של תהליך הדמוקרטיזציה בבית המדרש היהודי, דומני שאין כמו כפי שהוא בא לידי ביטוי, בסיפור התלמודי הנודע [במס’ ברכות כז’ ע”ב – כח’ ע”א], על הדחתו של רבן גמליאל מראשות הישיבה וכניסתו של רבי אלעזר בן עזריה [שאף היה צעיר ממנו בהרבה] לנעליו הגדולות. והאופן שבו שינוי בין דורי/מעמדי זה, גרם לסילוקו של שומר הפתח ופתיחת שערי בית המדרש, לעוד מאות רבות של תלמידים. זהו סיפור שמציג בפנינו באופן מופתי ומצמרר כאחד, את המעבר הזה. איך נשיא ישראל [שמחזיק בעצם בפסגת המעמד החברתי/ציבורי] מעביר את שרביט ההנהגה בבית המדרש, לצורב צעיר שנכנס לנעליו אך ורק בשל כשרונותיו ויכולותיו האינטלקטואליות, כאשר בזכות כך, גם זוכה בית המדרש לעדנה של פתיחות ומתן זכויות שוות להשתתפות והבעה, לכל דורש ומבקש ה׳)

זאת תשובת התיקון היותר ניצחת של המצב הפוסט-חורבני, אל אותו עיוות ‘מעמדי, שתוצאתו הייתה שנאת חינם נוראית, ששררה במצב הטרום-חורבני. וכמה סמלי שבעתיים, לראות כי מי שחתום על המאמר הנלבב הלז, רבי מאיר, בן הגרים, שאותו הזכרתי לעיל.

וכאן אנו חוזרים לעניינה של המשנה האמורה בראשית דברינו:

טו’ באב משמש בעבורנו כמן תיקון נפלא של שבירת מעמדות. של אפשרות להתחבר מתוך מקום שהוא נטול כל יסוד מעמדי, מזויף וחסר תוכן של אמת. או אם נרצה, זהו יום שיש לנו אפשרות לאהוב באמת. יום חגה של האהבה נטולת המעמדות. האהבה שהיא בסוד לבישת הלבנים – שלא לבייש את מי שאין לו! הצבע הלבן, כפי שכבר לימד אותנו הפיזיקאי אייזיק ניוטון, הוא זה הנושא בחובו את סך הצבעים כולם, אך בו זמנית הוא נטול זהות פוזטיבית-ייחודית משל עצמו. כך שאין כמו הצבע הלבן בכדי לייצג את השוויון והאחדות הבלתי אמצעית. זו שיודעת לשים בצד את כל המיינרות, התארים והצבעים, הלא רלוונטיים, ולהתרכז באדם עצמו. אל תוכו פנימה של הסובייקט העומד לפניי.

כך שנמצינו למדים, כי ההוספה ההיא של המשנה, בדבר מלבוש הלבנים וההטעמה המוסרי לכך, אינה אך הוראה טכנית גרידא, אלא אדרבה, מכמינה בתוכה את הסיפור הפנימי כולו.

ובהקשר זה הרהרתי, שמא עניינם של המחולות בכרמים, יש גם בו בכדי להורות על הפרת היסוד ההיררכי של המעמדות. כי זאת עניינו של המחול והמעגל, המצב בו כולם שווים ומאוחדים בהחלט ולא בכדי, המעמד בהגדרתו הוא, מצב סטטי של עמידה. זאת לעומת המעגל, שעניינה תנועה ודינמיות.

ישנו סיפור תלמודי ידוע (מס’ שבת קנא’ ע”א) על בתו של רבי עקיבא, והאופן שבו נתינת הצדקה שלה לעני ממש בעיצומו של ליל נישואיה, הצילה אותה מגזירת מוות שריחפה על ראשה. זהו סיפור שחושף בפנינו את האופן שבו מתקיימת נתינת הצדקה מתוך ראייה של ‘גלגל חוזר בעולם’. היינו תפיסת שוויון מוסרית, שמכשירה את האדם לתת מעצמו, ברגע שאינו מזהה את עושרו כמצב ‘מעמדי – דטרמינסטי׳. בבחי׳ אלוהים, לעושר בחרתנו, אלא כמצב ‘מתגלגל’ ודינמי, כזה שיום כאן ויום שם, יום אצל פלוני יום אצל פלמוני.

ובהקשר זה מן הראוי לשים את האצבע על העובדה, שהפרה מעמדית זו המתוארת במשנה האמורה, מתחוללת (תרתי משמע) על ידי הנשים, אלו שאמורות להיות במצב המעמדי – פטריארכלי היותר נחות. איך דווקא הן לוקחות יוזמה ויוצאות מגדרן למשוך את תשומת ליבם של בחורי ישראל. והלא יש כאן ניגוד מובהק לתנועת החיזור המכוונת כפי שמוצגת בתלמוד (קידושין ב׳): ‘דרכו של איש לחזר על אישה, ואין דרכה של אישה לחזר על איש’. הנגדה זו רק מחדדת שבעתיים בפנינו את יסוד פריצת הסדר, וחילול היסוד הפרטריכאלי המובנה ואף הנורמטיבי של החברה.

אם נרצה, לפנינו סוג של הגשמה גאולתית עתידית, לאותה נבואת נחמה מפורסמת של הנביא ירמיהו: ‘עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה כִּי בָרָא יְהוָה חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר‘ (ירמיהו לא׳ כא׳). אותה ‘בת שובבה’, הופכת למעשה להיות האידיאל האוטופי של מי שמסוגלת ‘לסובב לגבר‘. ומהו הסיבוב, אם לא אותם מחולות ומעגלים שבנות ישראל יוצאות אליהן, בניסיונן למשיכת תשומת הלב של בחורי ישראל. וכמה עומק מוכמן כאן, אופן ראיית טיבה של הגאולה, כמה שיש בה יסוד מהפכני ושידוד המערכת הפטריארכלית המוכרת, ומתן אפילו סוג של יתרון מעמדי מסוים לאישה על פני הגבר.

אך בינו זאת, כי עדיין בפנינו, סייג אחד המופיע בדברי המשנה, בהקשר זה של הפרת המעמדות, והיא שמה בפיהן של אותן בנות ישראל, את עניין הייחוס המשפחתי. בעוד שהן קוראות לו שלא להתפעל ממראה עיניו, מאותו יופי חיצוני, חסר משמעות פנימית אמתית, הן דווקא כן מכוונות אותו אל המשפחה. השורשים המשפחתיים שלהם עשויה להיות השפעה תרבותית על האישה שניצבת לפניו.

ושמא אין פלא שמי שבכל זאת, לא מוכן לוותר על עניין הייחוס והמשפחתי (והנגזרת המעמדית הבלתי נמענת מכך), הוא מי שחתום על מאמר זה שבמשנה, היה מי שבא ממשפחת הנשיאים היותר נחשבת ורמת דרג בעם היהודי באותה: רבי שמעון בן גמליאל.

(ולהעיר עוד, כי גם יום הכיפורים, המוזכר באותו הקשר בדיוק באותה משנה, נושא בחובו יסוד שוויוני עמוק. המקום שבו כולם כמו מצורפים בחשבון הנפש האישי והקולקטיבי. זהו גם הזמן שבו ניתנו הלוחות השניות, שהן כידוע מייצגות את התורה שבעל פה, והמתכונת השוויונית האצורה בה. אך זה ראוי להרחבה בפנ”ע).

אז זאת השמחה והנחמה שאין גדולה הימנה. יום חג נלבב זה של טו’ באב. שבו אנו מנסים להביט איש בעיני רעהו, מתוך מקום שאין בו ולו בדל של התנשאות והתבדלות. יום חגה של אהבת החינם הפשוטה והכנה, הפנימית וההוליסטית. ואם ‘המעמד’ (היינו, העמידה) הוא המייצג את יסוד ההתבדלות וההתנשאות, כמה סמלי ועמוק הוא האופן שבו מכונה מעשה האהבה בין בני הזוג, הקרוי בשפה העברית: שכיבה. כך כמו בא לידי ביטוי האופן השוויוני וההוליסטי שישנו בחיבור אמת שכזה. מה שנקרא, תחשבו על זה.

חג אהבה שמח ורצוף שוויון וחיבור של אמת, לכולנו!