וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק
שמות כ:יד
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל
דברים יד:יב
האמונה היהודית נעוצה במהותה בפרדוקס, שלא לומר באבסורד, הנעוץ בבסיסה. האמונה מטבעה היא אידיאית, מופשטת. מתקיימת בהגדרתה בממד הקוגניטיבי-תודעתי של האדם. זה מה שעושה את הקול חוצב הלהבות שנשמע בהר סיני, לקול תיאולוגי טהור ומופשט. האיש הישראלי אמור לאמץ בדעתו עקרונות תיאולוגיים – דוגמטיים בדבר היות האל, נוכחותו ומעורבותו עלי אדמות וכו’. כך שכל זה אמור להיות באופן שהוא ‘וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל’. היינו, מבלי לערב כל מרכיב וויזואלי. הממד הריאלי, המוחשי, זה הנתפס בעיני בשר, אמור להיות מנוטרל ביסודו מעולמה הדמיוני של האמונה, ומאופן הכלתה בנפש האדם המאמין. מעורבות ויזואלית שכזו, תהיה משמעה בהכרח, רציחתו של אלוהים. אלוהים הניתן להמחזה כלשהי, הוא אלוהים אחרים בהגדרתו, זר ומנוכר לאלוהים המונותיאיסטי, זה הטרנסצנדנטי והמופשט. במידה שכזו, אלוהים הוא ישות אנטי קיומית, שורף ומכלה כל דבר שיש בו יסוד של ממשות ויזואלית. ולא בכדי, דווקא הצד הוויזואלי-מוחשי של מעמד הר סיני, בא לידי ביטוי בעשן והאש הגדולה, ההר הבוער עד לב השמיים.
אך על אף כל האמור, רגע גילויה של האמונה היהודית והתכוננותה בנפש האומה, בא לידי ביטוי דווקא ב’אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה’ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ’. לראות את הידיעה. במעמד ההוא, כמו קיבלנו ההוראה לחולל מטמורפוזה בתובענות התיאולוגית והמוסרית (הנעוצה בעשרת הדיברות), ולהביאה לכלל ראייה בדייקא. דהיינו, לא להשאירה ברובד התבוני של שמיעה רעיונית מופשטת, אלא להפכה להיות כמשקפיים שבעדם אנו משקיפים על כל הנעשה והמתגלה בעולמנו. זהו היישום המכוון לאופן שבו התמונה נקלטת באמצעים הקולות וקולטים את הקולות באמצעות התמונה.
זהו פשרה העמוק של התגלות של מעמד הר סיני, כהתגלות אנטי התגלותית. אלוהים קורא את קריאת הנוכחות של ה’אנוכי’, ובאותה קריאה ממש נועץ את הוראת ה‘לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ’. זהו קול גדול של נוכחות, שבד בבד תובע מאתנו להטמעת יסוד של אנטי נוכחות, בשדה ראייתנו הטבעית. אין מנוס מדביקות במהלך שנעוץ בבסיסו אוקסימורון שכזה.
זהו מהלך המזהה יסוד מובנה של מוות והיעדר בחוויית קיום שכזו. התביעה לנוכחות – אנטי נוכחת, נחוות כתנועה המתנגדת לאופיין הבסיסי של התופעות, קיומן הפיזי. אין פלא א”כ, שחווית העם היהודי במעמד הר סיני, נושאת בחובה תחושה עמוקה של חידלון, של ‘פרחה נשמתם’. אותה חרדת מוות שתקפה את העם היהודי, עד כדי תביעה ממשה למנוע מהם את עוצם החוויה הבלתי אמצעית (ובו זמנית הבלתי נסבלת) של התגלות האלוהים. אך דווקא הטמעה חוויתית זו, היא אשר כמו חותמת בנפשם את תנועת האמונה האבסורדית. היכולת לראות את אלוהים כמקומו של עולם, ובה בעת שאין העולם מקומו, של טרנסצנדנטיות ואימננטיות כאחד. של מסובב כל עלמין, אך בה בעת ממלא כל עלמין, עד אשר כולא קמי’ כלא חשיב כפשוטו ממש.
זהו גם אותו רגע של חידלון והקרבה מוחלטת, אליו כה נכסף כל חייו, גדול חכמי ישראל, רבי עקיבא. הרגע שעליו הוא הכריז: ‘כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי ואקיימנה’ (ברכות סא׳ ע״ב). רגע מצמית זה, בו עומדים לסרוק בשרו במסרקות של ברזל, עד שנשמתו יוצאת בקריאת שמע מהדהדת, באותו ה’אחד’ המחייב אחדותו הטוטאלית של האל, נתפס בעיניו כאימות המוחלט והאולטימטיבי של קריאה אמונית מכוננת זו. לטעמו של רבי עקיבא, אין אימות של אמת, אלא בהכרח מתוך שלילה גורפת של כל הוויה זולתית, שכמו עומדת כשלעצמה מחוץ לאלוהים. הוי אומר, חיוב האלוהים נושא בחובו יסוד אנטי קיומי מובהק. כך שאין כמו מעשה של מסירות הנפש, כהגשמה המכוונת של קידוש השם וחיוב הימצאותו, במובן היותר מלא ומוחלט. כרגע שאין מדויק הימנו כזמן קריאת שמע. והבן זה מאוד.
זאת א”כ טיבה של ההוויה האלוהית. הוויה המחייבת את היותה מתוך תנועה אנטי קיומית. או אם נרצה, להבין שלהיות באמת משמעו בהכרח שלא להיות. וצאו וראו, כמה יהודיות מוכמנת, ספוגה בדם, בגישה הבלתי אפשרית הזאת. כמה היא כה מייצגת את תמצית הסיפור היהודי לדורותיו. סיפור יהודי נצחי עליו כבר הצביע הנביא יחזקאל בלשונו הציורית: ‘וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי’.. ומה פלא א”כ שאפיון מצמרר זה של מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, ניתן לה לאומה היהודית דווקא שם באש הבוערת של מעמד הר סיני. וכפי שכבר דרשו חכמים, “מאי הר סיני? שמשם ירדה שנאה לאומות העולם” (שבת פט׳ ע״א) היינו, תכונת קיומם האנטי-קיומית ניתנת לאומה הישראלית כמובנית במעמד זה של התגלות אלוהים בסיני.
בשורת האמונה שהולכת ומהדהדת מהר חורב, האצורה בקול ההוא עליו קורא הכתוב: ‘קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף’ וכתרגומו: קול רב ולא פסיק, עולה וניבטת לעומתנו מכל מה שיש שאנו מביטים בו. הכול נראה בעינינו כפלא אלוהי גדול ונפלא עד מאוד. כתופעה המקפלת בתוכה סוד גדול, חידתי וחתום. כמשהו שנושא בחובו פס קול של פלא שעולה ומתנגן באוזנינו. זאת המלודיה המחלצת את התופעות ממקומן המסוים, הטבעי והסופני, ומצרפת אותן לחגיגה הרמונית של שלמות ומשמעות גבוהה שבעתיים. במובן זה, אנו הורגים ומחיים את המציאות בו זמנית, מיניה וביה. מתכחשים למתכונתה הפיזית – מקומית, אך בה בעת מנציחים אותה בתודעתנו כדרמה הרמונית של גילוי והתפעלות לאין קץ. או במילים אחרות: כשהכול הוא שום דבר, הוא ממילא מתגלה כאלוהות.
במובן האמור, אבוי למי שאך רואה את עולם התופעות במובנו החיצוני. אך באותה מידה אבוי למי שמתעקש אך לשמוע את הקולות. רק חריגה אבסורדית מדפוסי התפיסה הקונבנציונליים הללו, יכולה להשיא את האדם למקום האידיאלי של האמונה. לנטרל עצמו מגבולות עולמו הוויזואלי, ובה בעת להתמיר את עולמו האידאי, להיות טבוע בתנועת חיים תוססת. להפוך את הלכות הדעות שלו לרלוונטיות ובעלות אמירה של נוכחות בכל פינה וצעד במשעול חייו ועולמו הריאלי.
