בשבת הקרובה, חוה״מ פסח, נקרא בבתי הכנסת את ההפטרה מתוך הנבואה המפורסמת של הנביא יחקאל (פרק לז׳), הידועה גם כ’חזון העצמות היבשות’, זאת פרשה שאני קורא כול פעם מחדש בנשימה עצורה ממש. אני זוכר איך כבר לפני שנים, נפלה בדעתי ההבנה כמה שהדברים המופיעים בדברי הנבואה הללו, זהים באופן מצמרר ממש לסיפורו של העם היהודי אי שם בשנות הארבעים של המאה עשרים.
הביטו איך הייתה נראית אירופה של שנת 1945, רגע אחרי סיומה של המלחמה והשואה הנוראית. כמה היא הייתה מלאה בבורות הריגה לאין מספר, עמוסים במי יודע כמה עצמות יבשות, שנעקדו ושנשרפו ושנטבחו, אנשים נשים וטף. דמיינתי את יחזקאל כמו ישוב לו במטוס ומרחף ממעל ברחבי אירופה, צופה בערימות העצמות הבלתי נגמרות. עובר מטרנבליקה לאושוויץ, ממיידנאק לסוביבור, מברגן בלזן לבבי יאר, וכך לעוד עשרות רבות של מחנות השמדה, כפרים ועיירות, ערים ויערות, שבהם מיליוני יהודים הוצאו להורג בהמוניהם. כמה ייאוש לבטח מתמלא ליבו של אדם בפרספקטיבה מחרידה שכזו. איך אפשר בכלל לדבר על עתיד, להיאחז ולו בשביב של תקווה ואמונה שמשהו עוד יכול לחזור לחיים כלשהם, כשכך נראית הבקעה הנוראית הזו של אירופה, ארץ דמים שכולה רוויה בעצמות יבשות. ספוגה בטרגדיה שאין מזוויעה הימנה.
ותחילה אביא את חלקה המרכזי של הנבואה, במלואה, קודם שאנסה להתייחס באופן פרטני יותר לטקסטים המופלאים המופיעים בה:
״הָיְתָה עָלַי, יַד-יְהוָה, וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ יְהוָה, וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה; וְהִיא, מְלֵאָה עֲצָמוֹת. וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם, סָבִיב סָבִיב; וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל-פְּנֵי הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד. וַיֹּאמֶר אֵלַי–בֶּן-אָדָם, הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה; וָאֹמַר, אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה יָדָעְתָּ. וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא עַל-הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה; וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם–הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת, שִׁמְעוּ דְּבַר-יְהוָה. כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה: הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם, רוּחַ–וִחְיִיתֶם. וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר, וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר, וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ, וִחְיִיתֶם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה. וְנִבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי; וַיְהִי-קוֹל כְּהִנָּבְאִי, וְהִנֵּה-רַעַשׁ, וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת, עֶצֶם אֶל-עַצְמוֹ. וְרָאִיתִי וְהִנֵּה-עֲלֵיהֶם גִּדִים, וּבָשָׂר עָלָה, וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר, מִלְמָעְלָה; וְרוּחַ, אֵין בָּהֶם. וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא אֶל-הָרוּחַ; הִנָּבֵא בֶן-אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל-הָרוּחַ. כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ, וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה, וְיִחְיוּ. וְהִנַּבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי; וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ, וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם–חַיִל, גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד. וַיֹּאמֶר, אֵלַי, בֶּן-אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה; הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ–נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה: בְּפִתְחִי אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם, וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם–עַמִּי. וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל-אַדְמַתְכֶם; וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְהוָה, דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי–נְאֻם-יְהוָה..״
יחזקאל, כשהוא מתבקש להתנבא על העצמות הללו, הוא כביכול מסרב. כי הלא מה בכלל ניתן לומר? אלוהים שואל אותו את השאלה היותר אבסורדית שיכולה להישאל: הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה? כך שהתשובה הפוליטיליקורקטית היחידה שניתנת איכשהו להיענות היא: אַתָּה יָדָעְתָּ. כאילו עונה הוא לאלוהים, מה נפלאה היא ידיעתך, ומה נעדר מיכולותיך הבלתי מוגבלות? אלא שאז כתגובה, אלוהים חוזר וממש פוקד עליו: הִנָּבֵא עַל-הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה! וכך לאורך הכתובים חוזר ובא לידי ביטוי המוטיב הדיאלוגי הזה בין אלוהים ליחזקאל.
דומני שאין אח ורע במגוון הנבואות של הנביאים שבמקרא, באופן שבו הנביא מתנבא ממש כהוראה אקטיבית ממעל. התחושה העולה מהכתובים שיחזקאל כמו לא מעז להתנבא על אותן עצמות, הוא מרגיש שזה גדול בהרבה ממידותיו. הוא לא מצליח בכוחות עצמו לראות באותן עצמות, שום דבר מעבר למה שהן באמת, קמלות ויבשות. הוא רואה שם את העם היהודי מבוסס בדמו. נמצא במקום הנמוך והעלוב ביותר שהוא הגיע אליו מעודו. אין שם כלום מעבר לטרגדיה, עצב וכאב ההולך ומהדהד מסוף העולם ועד סופו. וכל׳ הכתוב: הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה; הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ–נִגְזַרְנוּ לָנוּ.. איך אפשר לחשוב על תקווה? להתנבא על משהו שכולו אומר סופיות וחידלון, יגון ואנחה.
וכאן נכנסת ההוראה החוזרת ונשנית של אלוהים לעומתו. כמו הוא מורה לו, אתה חייב להמשיך ולהתנבא. אין לך מנוס, עליך להאמין כי הן יכולות לחזור ולקרום עור וגידים. לקרוא לעומתם, עוד יש בכם חיים! לא נס ליחם, גם בתוך גיא הצלמוות המחרידה הזאת. הנכם עוד עשויים לחזור ולהיעשות לתפארת של חיים תוססים, עשירים ומלאים. ואכן יחזקאל נענה לצו האל, וכך בדיוק הוא קורא לעומת העצמות העגומות ונטולות התקווה המוטלות לפניו: ״הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם, רוּחַ–וִחְיִיתֶם. וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר, וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר, וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ, וִחְיִיתֶם..״
והקול הנבואי הזה של יחזקאל, כמו חודר אל אותן העצמות פנימה. הוא פועל בהם כבמטה של קסם. כאילו נגהה עליהן הארה אלוהית ממעל. חיים חדשים הולכים ונוסכים בהם. הם פתאום מתחילים לנוע, מתחברות האחת אל השניה, ומתוך אותה עבשות טרגית ונטולת התקווה, מתקוממת לפתע קומת אדם חדשה. חיים חדשים קמים מן האודים העשנים, והופכים להיות חגיגה של שגשוג וקדמה, התפתחות ועשייה לאין קץ.
(הפרשנות הזו המזהה את כאן את הנבואה, כסוג של דיבור יוצר ומחיה, מן ‘אברא כדברא’ שכזה, מקבלת תימוכין גם מל’ הכתוב החותם את הנבואה שלפנינו: ‘וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְהוָה, דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי–נְאֻם-יְהוָה‘. אותו ‘הוּא אָמַר וַיֶּהִי’, האמור באלוהים במעשה הבריאה, כמו חוזר ומופיע כאן’: ‘דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי‘. וכמן דימוי אכרטיפי לקול הנבואה שנקרא להדהד בעצמות היבשות ולהעניק להן חיים מחודשים. אם נרצה, לחזור ולהיוולד ולהתחיל לנוע מחדש).
אז יש בכלל מילים היכולות לתאר את עוצם הפלא? איך מאותן ערימות עצמות לאין מספר, זכה העם היהודי להתקומם מחדש, לרקום בשר עור וגידים, ותוך כשלוש שנים בלבד לקיים בעצמו: וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ, וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם–חַיִל, גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד!
אתם מבינים? מה שהעם היהודי לא איבד גם במקומות הכי אפלים וטרגיים שלו, זאת את היכולת להתנבא. הקול הנבואי תמיד המשיך שם להדהד וכמו לנקוש מחדש על אותן עצמות יבשות. הנבואה לעולם עניינה ההבטה קדימה. היכולת לראות את המציאות מתוך ראייה נכוחה הצופה פני העתיד. כזו המסוגלת להתעלות מעל הכאן ועכשיו השלילי והטרגי, ולתקוע מבט קדימה. ובעיקר, להורות הדרך איך נחלצים ותוקעים מבט אל הַמֵּעֵבֶר האופטימי, אולי אפילו האוטופי. וכן, ישנו בנבואה יסוד א-רציונאלי מובהק. היא לעולם כמו לא בא מתוך האדם עצמו, אלא כהארה והשראה ממעל.
ובינו זאת, בכמה סיטואציות בחיים האדם במקומו הצר והריאלי שלו, נעדר כל יכולת להרים ראש ולתקוע מבט של אמונה ותקווה. כמה ייאוש ישנו לעיתים בפיכחון הרציונאלי. כך שלעתים אין מנוס אלא כמו להצטוות על הנבואה. להתנבא כאילו כפאנו שד. לחזור ולקרוא בעצמותינו היבשות: הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה! כי באין חזון יפרע עם, ובאין נבואה דינן של העצמות לקמול ולהתייבש, ולאבד כל תקווה. כך שאין לנו באמת ברירה, הנבואה היא הבשר שבעצמותינו. היא זו היחידה שמעניקה לנו את היכולת לחזור ולהתחדש, לשוב ולהתקומם ולנוע הלאה והלאה. כך שגם בימים אלו, שהיובש הולך וקונה שביתה בעצמותינו, לרגעים נדמה שאנחנו הולכים וקמלים במציאות עצובה ונטולת תקווה, עלינו לחזור ולאחוז באומץ בציווי האלמותי שהולך אתנו כבר מימי הנביאים: הִנָּבֵא עַל-הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה!
או כל׳ חכמים: הַנַּח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל אִם אֵין נְבִיאִים הֵם בְּנֵי נְבִיאִים הֵם..
לאור הדברים האמורים, אין פלא כי דווקא אותו נביא יחזקאל, שהצליח לראות באותן עצמות יבשות קרן של אורה ותקווה. היינו, לתקוע את מבעו הנבואי מבעד לכאן עכשיו הכה עגום וטרגי. יחזקאל היה זה שהצליח לראות את מראות האלוהים – מעשה המרכבה, כפי שאף נביא (שלאחר משה אבי הנביאים) לא ראה לפניו. ושמא בכך מדויק עוד יותר, הכתוב הפותח את ספר יחזקאל, ואת חזון מעשה המרכבה בדייקא: ׳וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים׳..
העובדה כי הנביא בוחר לציין את מיקומו כשהוא: בְתוֹךְ הַגּוֹלָה, אינה מקרית. היא באה לציין בפנינו האופן שבו דווקא מתוך המקום הגלותי הכה שפל, הוא משיא את נבואותו אל המקום היותר גבוה וטרנסצנטי, ולחזות במראות שאין מופלאים ונשגבים מהם. וכמה ששני חזיונות אלו, כמה מתחברים ומשלימים זה את זה. והבן.
והשנה בחג הפסח תשפ״ד – כשהעם היושב בציון נמצא בעיצומה של מלחמה עקובה מדם על עצם קיומו, אחרי האירוע הנוראי של השביעי באוקטובר, שבו העצמות היבשות זעקו אלינו מכול פינה. אימת המוות הלכה וסגרה עלינו כפי שלא קרה אותנו מאז זוועות השואה לפני כשמונים שנה. ולמול זוועות העולם הללו קמה וניצבה השאלה הבלתי נמנעת: ״הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה; הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ–נִגְזַרְנוּ לָנוּ״. אבל דווקא במקום הזה חזר הקול והדהד מסוף הארץ ועד סופה: ״כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה: הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם, רוּחַ–וִחְיִיתֶם. וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר, וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר, וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ, וִחְיִיתֶם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה״. ואכן, מתוך האפר והאבל הנוראי, קמו העצמות וחברו אי לרעותה וקרמו עור וגידים, בשר של חיים ותקווה: ״וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת, עֶצֶם אֶל-עַצְמוֹ. וְרָאִיתִי וְהִנֵּה-עֲלֵיהֶם גִּדִים, וּבָשָׂר עָלָה, וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר, מִלְמָעְלָה״. ולאט לאט חזר העם להתלכד ולצאת למלחמה שערה. אך בכך אין די, כי עדיין כמה עשרות רבות מבני עמנו עודם נתונים בצרה ובשבייה, והצר והמצוק עודם עומדים עלינו לכלותינו, כך שבשנה זו בדייקא עולה וניצבת הקריאה והתפילה, כי אכן בקרוב נזכה לחזור לחיים מלאים ותוססים, והשלום והביטחון ישררו בארצנו, ונוכל לומר כי קויים בנו גם המשך דברי הנביא שם: וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל-אַדְמַתְכֶם; וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְהוָה, דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי–נְאֻם-יְהוָה.
שבת שלום והמשך חג פסח כשר ושמח, רצוף בתקווה ואמונה, לכולנו!
