ספר דברים הוא כולו מריש ועד גמירא, נאום אחד ארוך של משה. הנאום האחרון שגדול מנהיגי ישראל משה רבינו, נתן בימים האחרונים לחייו, זאת אחרי שבמשך למעלה מארבעים שנה בהם הנהיג את האומה היהודית מעבדות לחירות, משעבוד נוראי במצרים ועד לארץ המובטחת – ארץ ישראל. זהו נאום שנפתח בכמה מילים שאמורות להאיר בעדנו את פשרו של הספר, אם נרצה, את תוכן נאומו הארוך רצוף השחזורים וההוראות שספר זה ‘דברים’, מתאפיין בו. וכך פותח משה רבינו את דבריו:
“בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר. יְהוָה אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה“
בשני הכתובים הפותחים הללו ישנה פליאה כפולה: האחת, מה פשר אותו ‘ביאור’ שמשה רבינו ‘הואיל’ לבאר בפני האומה היהודית בשעותיו האחרונות קודם הסתלקותו? והשנייה, מה פשרו של הציווי אותו משחזר משה, ע”כ שאלוהים הורה לאומה היהודית ‘רב לכם שבת בהר הזה’? וכמובן, כפי שמפורש בכתוב להדיא, הכוונה נסבה להר חורב, ה”ה הר סיני. והתמיהה עולה מאליה, מתי מצאנו ציווי ברוח שכזו לאחר קבלת התורה בסיני, ומה עניינו של אותו ‘רב לכם’ שעליו מדבר משה?
נראה לומר כי בדברים אלו למעשה נעוץ עניינו המרכזי והעיקרי של הנאום כולו. לא בכדי לא פותח משה רבינו בתיאורה של החוויה המרעישה ההיא שהתרחשה שם בחורב, ה”ה מעמד הר סיני וקבלת התורה. אכן זה הוא יעשה בהמשך בהרחבה גדולה. אלא שכאן ממש בפתיחת דבריו, הוא מורה על דווקא על ההמשכיות, שבו הם (לכאורה) הצטוו בה בנקודת סיומו של המעמד.
במובן זה, מעמד הר סיני מייצג כארכיטיפ את האופי החד פעמי המובהק של זמן שהות העם היהודי במדבר לאורך ארבעים שנות מסעותיהם הארוכים בו. שום דבר ממה שקרה שם באותם ארבעים שנה, לא היה ‘מציאותי’ במובן הריאלי של המילה. וכפי שמשה רבינו בעצמו יתאר זאת להלן, באופן שבו הם התקיימו מן המן ולא החליפו בגדיהם ורגליהם לא בצקה לאורך כול אותם ארבעים השנים. אך ללא ספק גולת הכותרת היותר מובהקת של האנטי – ריאליות של מצבם הקיומי, התגשם שם באותם רגעי הוד פלאיים בעמדם לפני הר סיני ובהתגלות הכבירה והחד פעמית בהחלט שאותם הם חוו בקבלת התורה ועשרת הדברות. אין באמת מילים שיכולות לתאר זאת יותר ממשה רבינו בעצמו בבואו לתאר בפניהם את עוצם המעמד ההוא, וכמה שהוא היה אנטי – קיומי בכול מובן שהוא: ‘הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי׳..’מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵש‘. וכך מרכיב האש חוזר ונשנה שם בכתובים, כאשר ברי הדבר שעניינו הוא בכך, כפי שאומר משה רבינו בעצמו, שהוא אנטי – קיומי. הוי אומר, האש מייצגת את היעדר האפשרות להתקיים לעומתה, היא מבערת ומכלה כל מי שאך קרב אליה. ואכן לא בכדי העם היהודי בעצמו, חש בעוצם החוויה ובכמה היא מסכנת את קיומו הפיזי, במובן הפשוט והמידי ביותר, וכפי שאנו לומדים זאת מפנייתם למשה המתוארת בפר’ ויתרו: ‘וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת‘(שמות כ’, טו’). והדברים אף מפורשים ביתר הרחבה בתיאורו של משה להלן בפר׳ ואתחנן:
“וַיְהִי, כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת-הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, וְהָהָר, בֹּעֵר בָּאֵשׁ; וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כָּל-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם. וַתֹּאמְרוּ, הֵן הֶרְאָנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶת-כְּבֹדוֹ וְאֶת-גָּדְלוֹ, וְאֶת-קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ; הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ, כִּי-יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם וָחָי. וְעַתָּה, לָמָּה נָמוּת, כִּי תֹאכְלֵנוּ, הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת; אִם-יֹסְפִים אֲנַחְנוּ, לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עוֹד—וָמָתְנוּ. כִּי מִי כָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ, כָּמֹנוּ—וַיֶּחִי. קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יֹאמַר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ–וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ” (דברים ה’ יט’ -כג’).
כך במובן זה, נקודת הזיקה היותר עמוקה של העם היהודי אל מול אלוהיו, התכוננה דווקא מתוך מקום של סתירה מוחלטת לכול הגדרה קיומית ריאלית. כאשר אין ספק שישנו בכך אלמנט מובהק של התעלות והתנשאות. כביכול העם היהודי זכה לכונן את בריתו מתוך מקום שאינו מתכתב עם שום דבר שנחשב כאפשרי מבחינה מציאותית. זאת ברית שיצוקה בהגדרתה על אדני האבסורד והפלא. כך שיש בהחלט בנותן טעם, לעלות על הדעת כי העם היהודי דווקא ירצה להישאר שם, במקום שכולו תחת כנפי השכינה, נמצא ביחס היותר גבוה ואולטימטיבי לעומת האלוהים. זהו רצון עמוק לדבקות אך בו זמנית, הוא מהול בפחד עמוק מאופיו הטוטאלי והאנטי – קיומי של מעמד הר סיני. אלא כי כאן כבר באה לאלתר ההוראה אותה משחזר משה בפני העם היהודי, שאותו הורה לו אלוהים בסיומו של המעמד ההוא בהר סיני:
“וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת-קוֹל דִּבְרֵיכֶם, בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, שָׁמַעְתִּי אֶת-קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ–הֵיטִיבוּ, כָּל-אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. מִי-יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם, לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת-כָּל-מִצְוֹתַי–כָּל-הַיָּמִים: לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם, לְעֹלָם. לֵךְ, אֱמֹר לָהֶם: שׁוּבוּ לָכֶם, לְאָהֳלֵיכֶם. וְאַתָּה, פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי, וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל-הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם; וְעָשׂוּ בָאָרֶץ, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ“
כבר בכתובים אלו אנו מוצאים את המענה הפרקטי לפחד התהומי ההוא של העם היהודי: שׁוּבוּ לָכֶם, לְאָהֳלֵיכֶם! וכפי שכבר פירשו חכמים וכרכו את הוראה זו להוראה המטרימה בה הצטוו בני ישראל קודם למעמד הר סיני, לפרוש שלושה ימים מנשותיהם, כאשר דווקא לאחר המעמד באה ההוראה הנגדית, לכך שעליהם לחזור לאלתר לבתיהם ולקיים יחסי אישות (וכפי שמופיע בדברי רש”י בתלמוד במס’ שבת פט’ ע”ב: ‘שפרו ורבו – דכל אחד נתעברה אשתו זכר במצות שובו לכם לאוהליכם’). אלא שכאן נמתח הקו המהותי בין העם היהודי למנהיגו הדגול משה רבינו: וְאַתָּה, פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי. זאת הוראה שבמובהק מצביעה ע”כ כי משה רבינו כמו נשאר שם, בערפילי המעמד הנשגב ההוא. וכפי שכבר יתואר בהמשך, באופן שבו אכן משה נשאר בהר במשך ארבעים יום, כשהוא במצב אנטי – קיומי מובהק, ובהמשך עוד שמונים יום, ובו זמנית, מאז עלייתו למרום לקבלת התורה, הוא נשאר ספון בפרישותו, ולא שב לחיי אישות נורמטיביים עם ציפורה אשתו, עד ליומו האחרון.
כך א”כ ניתן כבר להעניק איזושהי פרשנות ראשונית לתהייתנו בפתיחת המאמר, אודות הציווי הנעלם ע”כ כי ‘רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה‘. במובן זה אותו ‘רב לכם’, מתייחס מהותית אל עצם החוויה. העובדה ששהייתם באותו ההר לוותה במאפיינים אנטי – קיומיים מובהקים, הביאה לכך כי ההוראה הנגדית הייתה: עד כאן! משמעותה תשובת משקל זו, היא בכך כי החיים לא יכולים להיעצר שם בהר ההוא. כי עם כל משקלה של חווייה העמידה לעומת ההתגלות והטבעת החותם התודעתית האדירה שהיא הותירה בהם, אין מנוס לא רק מחזרה לחיים, אלא ישנה אף חובה אקוטית להטמעת עוצמת החוויה ההיא בחיים עצמם. בממשות הקיומית. כי אומנם קודם למעמד הם הצטוו על הפרישות והריחוק המובנה מחיים, כאשר דווקא מתוך כך היה עליהם לעשות את צעדיהם עד לפני הר סיני, כשהם מקבלים את התורה מתוך היטהרות גופנית ונפשית כאחד. אך באותה מידה, לא יהיה שום פשר תכלית באותה תורה כשלעצמה, במידה ומי שאמור לקיימה ולממשה, יישאר בפרישותו ולא יחזור לאלתר לחיים, ובכך יימנע מלהטמיע את זיכרון המעמד וההתגלות הטרנסצנדנטית, במקום היותר ממשי בחייו. ובהקשר הזה; יחסי האישות. אותה השראה והטעמה אמורה להיעשות בעבור מקבל התורה, כנקודת המוצא התודעתית להולדה וליצירת המשכיות בחיים (כפי שהבאנו לעיל את דברי רש”י בפי’ לתלמוד). כך במובן זה, ניתן לראות בהוראה זו על ‘רב לכם וכו”, האמורה בכתוב כאן, כהדהוד עמוק להוראה ההיא, ‘שובו לכם לאוהליכם’.
אלא כי עדיין עלינו להבין, מדוע בחר משה להדהד בעד האומה כולה, דווקא את ההוראה ההיא, כבר בפתיחת נאומו המכונן?
כאן אנו באים בנקודת העומק המרכזית של דברינו: כי כפי שכתבנו לעיל, אומנם העם היהודי חזר לחיי הממשות לאחר מעמד הר סיני, בכך שהצטווה לחזור איש לאוהלו וליחסי האישות הרוטיניים, אך עדיין האופי הכללי – והבסיסי גם יחד, של חייהם שם במדבר, היה אנטי – קיומי. כך שבמובן זה, העם היהודי עדיין נותר שם בהר ההוא. הפלא והאבסורד המשיכו ללוות אותו לאורך כל אותם ארבעים שנה.
כך גם ניתן לראות את כל אותן תלונות והתקוממויות של העם היהודי כנגד מצבו במדבר, ובאופן אישי כנגד משה מנהיגם הגדול, כפי שחוזר ונשנה בס’ במדבר. פעם היה זה אודות המים, פעם אודות הבשר וכו’. כי אותו מחסור שהם חשו ושבגינו הם חזרו והתקוממו, יותר ממה ששיקף מצוקה טכנית אמתית (כי הלא הם היו ספוגים בחיקו של מקום, כאשר בכול נקודת זמן התחוללו לעומתם ניסים גלויים להצלתם ולאספקה מתמשכת של כל צורכם), הם שיקפו את מצוקתם הקיומית היותר בסיסית. בכך שכול פעם שהם חשו איזשהו מחסור ואפילו צורך מקומי, צפה ועלתה בהם העובדה שעצם הוויתם יצוק על אדנים אנטי – קיומיים מובהקים. זאת במובן מה, בת קול לאותה חרדה קיומית שאחזה בהם ברגעי המעמד המצמית למרגלות הר סיני. כה עמוק הייתה זאת חרדתם הקיומית, עד אשר גם הווייתם הנוראית הקודמת בהשתעבדותם במצרים, שוחזרה בפיהם באופן של ‘זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים‘ (במדבר יא’ ה’).
כאן בדיוק נכנסת האמורה של משה בפתיחת נאומו, על כך כי ‘רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה‘. במובן מה, בהוראתו זו התכוון משה כמו לעם היהודי את ההוראה ההיא, בה מיד לאחר מעמד הר סיני ההצטוו להמשיך הלאה בחייהם. ובהקשר זה, חובתם כעת היא להטמיע את עוצם החוויה בהר סיני ואת כל הארבעים השנים שבאו לאחר מכן, בחיים עצמם במובן היותר רחב ומקיף. כך שבאיזשהו מובן, מעמד של הר סיני, עומד למעשה להסתיים רק כעת, בעת הם יעשו את צעדיהם הראשונים בארץ נושבת. שם יתחילו באמת החיים עצמם. שם כל הפלא והאבסורד, ייעלמו כלא היו, כשהם עשויים להתמודד עם כל מה שהחיים עצמם עשויים להמציא ולאתגר בעדם – לטוב ולמוטב גם יחד.
ואכן, לא דבר של מה בכך לפנינו. זהו מאורע שאי אפשר להפריז במשמעותו ובגודל האתגר שהוא מציב. כי להבדיל ממעמד הר סיני עצמו, שהיה בפועל אך דקות ספורות, כאן אנו מדברים על שנים ארוכות של הרגל, שבהן העם היהודי כולו חווה את האבסורד הקיומי – דבר יום ביומו. איך אפשר לעבור מחיים בלתי אפשריים שכאלה, להתמודדות מול כל שהאפשרי באמת בחיים עצמם, גוזר ומחייב כהכרח הבלתי יגונה?
כאן בדיוק נכנס פשרו האמתי של נאומו של משה. כי תכלית כל מה שנאמר בפניהם ונחקק בס’ דברים, הוא לנסות ולהעניק בעדם את ההתאמה (אדפטציה) והפרשנות (אינטרפרטציה) הנכונה של לחוויות עתירות הרושם אותן הם חוו במדבר באותה מציאות אנטי – קיומית, לאורך כל הארבעים השנים (עם דגש על מעמד הר סיני ההוא. כפי שעוד נראה להלן)ֿ, ולהתאימו ולהטמיעו במציאותם הממשית – הריאלית והקונקרטית, שאותה הם עומדים לחוות בעוד זמן קצר. זהו שיעור ארוך ומופתי, רצוף הוראות, הטפות מוסר נוקבות, אך לא פחות מכך, תוכו רצוף אהבה וקרבה. משה רבינו הולך ומורה בעד בני עדתו, כי כל אותם חוקים ומשפטים עליהם הם הצטוו עד כה, אינם אלא ‘חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם‘ (דברים ד’, ח’). הוי אומר, כאלו ששמירתם אמורה לשדרג בעדם את החיים עצמם. לעשותם לעשירים ואמתיים שבעתיים. חוקים שלא אך שאין בהם שום דבר ‘אנטי – קיומי’ בבסיסו, אלא אדרבה, פניהם ומגמתם אל הממשות הארצית. אל כל מה שדווקא לא היה להם לאורך ארבעים שנות הליכתם במדבר. ועוד נראה להלן את עניין איך בדבריו של משה המציאות הממשית – הארצישראלית, מזוהה עם תפיסת ההווה והחיים עצמם, זאת בשונה מן ההתייחסות למציאותם המדברית הנוכחית.
במובן זה, ההוראה של משה היא לא רק לשחזר באוזני העם היהודי את אותן חוויות, על מנת שלא ימושו מזכרונם, אלא אף, ושמא בעיקר, להעניק לכול מה שאירע להם משמעות מחודשת. להביאם לכלל הפנמה כי לאותם מאורעות עצומים לא באמת יהיה כל פשר, במידה והם לא ייחרטו כזיכרון חי, נושם וממשי – בתוך ההוויה הארצית אליה הם מתעתדים להיכנס תוך זמן קצר. כך שכשם שהם הצטוו לאחר מעמד הר סיני, לשוב לאוהליהם (ומתוך כך להוליד וליצור), כך ממש הם מצווים עכשיו, אלא שהפעם במובן היותר רחב של חייהם. להיכנס אל ליבת החיים. להתחיל ולחיות ולממש בפועל, את כל המציאות הפנטסטית שהייתה מנת חלקם עד כה.
כך א”כ ניתן להבין את פשר המילים ‘הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר‘ זהו אכן ‘הואיל’ גדול. משה רבינו עושה כאן מהלך מופלא עד מאוד. לאורך כל הנאום הוא למעשה מבצע רדוקציה של התורה האידיאלית – אותה הוא הורה לעם היהודי לאורך כל ארבעים השנים במדבר, לתורה ארצית. אם נרצה, ממציאותם המושגית – תיאורטית במדבר, לכלל מציאותם הממשית/אופרטיבית שהם ניצבים בפתחה. אך בינו זאת, הוא עושה זאת, בשעה שהוא עצמו, כבר לא יהיה שם עמם. הם כבר יצטרכו לשאת וליישם את אותה התאמה ופרשנות בכוחות עצמם. זאת לצד מנהיגותו העתידית של מי שאמור להיכנס לנעליו ההנהגתיות – הגדולות של משה, תלמידו יהושע בן נון. אך זה כבר לא יהיה אותו הדבר, כי שהיו קוראים אותם הזקנים בחגיגת שמחת בית השואבה במקדש: ‘פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה‘ (בבא בתרא עה’ ע”א). כי עניין הלבנה בהגדרתה, הוא קבלה וצמצום. כך שבעצם תהליך הקרנת האור מן החמה ללבנה, ישנו אלמנט מובהק של התאמה ורדוקציה.
זהו א”כ, פשרו של אותו ‘בֵּאֵר‘ האמור בכתוב, הוי אומר, פרשן והתאים. כי זאת היא בדיוק עניינה של הפרשנות. האפשרות לתת פירוש ומשמעות להוראות מופשטות. אך זאת ייאמר, אין פרשנות שאין בה יסוד דקונסרוקטיבי מובהק, של פירוק והרכבה מחדש באופן המותאם ייעודית לאוזניו של השומע. כי הלא לעולם ישנו פער מובנה בין המקור לפירוש, כאשר זה האחרון הוא בעיקרו גרסה אחת מסוימת שבאורה מתבארים דברי המקור, אך ייתכן וישנן גרסאות ואפשרויות נוספות למשמעויות אחרות בתכלית. כך במובן זה, ה’בֵּאֵר‘ שלפנינו הוא ביאורה של התורה באור המציאותי. פתאום העם היהודי מתוודע לדברים דווקא מתוך פריזמה שלא היתה להם קודם לכן. הכול הולך ומתבאר מחדש. מואר באור (המילה לבאר – יש בה מן הצירוף: לשים ‘בְּ-אוֹר’) חדש ומסוים, כזה שמכוון אל הארציות, אל הפרקטיקה והיישום בחיי היום במובנם היותר ריאלי. זאת היא א”כ גולת הכותרת של הספר כולו ומתוך נקודת מוצא שכזו, יש להתחיל ולקרוא את הכתובים לאורכו של הנאום החשוב והמכונן ביותר, שמנהיג יהודי נשא אי פעם בפני קהל עדתו.
הטעמה זו אודות טיבו של נאומו זה משה וס׳ דברים כולו, מציב את ספר זה כדוגמה ראשונית לתורה שבעל פה. וכפי שהוא מכונה כבר בדברי חכמים ‘משנה תורה‘ (ראה בספרי עה”פ ‘וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת’ [דברים יז’ יח’]: ‘אין לי אלא משנה תורה (ספר דברים), שאר דברי תורה מנין, ת”ל לשמור את כל דברי התורה’). במובן זה, ספר זה מהווה למעשה את האב טיפוס לאופן שבו אותה התורה התיאורטית שקיבלו ישראל לאורך ארבעים שנות הליכתם במדבר, קיבלה את את ההתאמה הנכונה למציאותם הארצית העתידית בארץ ישראל. במובן העמוק, זאת תמצית עניינה של התורה שבעל פה, להפוך את התורה להלכה. לכזאת שניתנת לתרגום ויישום ברוטינת חיי היום היום (וראה בהקשר זה בהגותו של הרבי ר’ צדוק הכהן מלובלין בספרו פרי צדיק [ח”ב ר”ח שבט אות ו’], שהביא כך בשם ס׳ הזוהר ע״כ שספר דברים הוא שורש תורה שבעל פה)
כך בהקשר זה, ניתן גם להבין את פרשנותו של רש”י על אתר, שפירש כך את מילות הכתוב האמורות: ‘באר את התורה – בשבעים לשון פירשה להם‘. והשאלה עולה מאליה, מה עניין היה למשה לתרגם את דבריו בעבור העם היהודי בשבעים לשון?!
אלא כי לאור דברינו האמורים כאן, ייתכן ויותר ממה שעניין התרגום לשבעים לשון האמור כאן, משמעותו היא מעבר לעניין הלשוני גרידא, אלא אף, ושמא בעיקר, הוא נושא בחובו משמעות תרבותית עמוקה שבעתיים. כי להבדיל ממציאות העם היהודי בעודו במדבר, שבו הוא היה מבודד ומנותק מכול זיקה אל מרחב אנושי נורמטיבי כלשהו, הרי שבמציאותו העתידית – הארצישראלית, העם אמור להיעשות לישות לאומית/מדינתית, אשר בהכרח מחייבת התקשרות מתמדת ורצופה עם סביבתם הגיאו-פוליטית, לקשור קשרים ולכרות בריתות וכיו”ב. או במילים אחרות, הפריבילגיה שהייתה בעבור העם היהודי, להיות מכונסים תחת ענני כבוד ולדבר בשפה הומוגנית אחת, כבר לא קיימת מרגע כניסתם לארץ. כך שבמידת מה, קריאתו של בלעם לעומת העם היהודי: ‘הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב’, כבר לא יכולה לבוא לידי ביטוי כפי שהתגלתה שם במדבר לעיניו של בלעם בהשקפתו עליהם מראש הצורים. כך שבפרשנותו של רש”י, ס’ דברים שעניינו התאמת והטמעת התורה למציאות הריאלית, יש בה גם ממד של תרגום לשבעים לשון, באופן שיאפשר לעם היהודי להתקיים לא רק כישות לאומית ריבונית, אלא אף כישות שמסוגלת לנהל יחסים ותקשורת עם כל אומה אחרת עלי אדמות.
ואם כנים דברינו בהשוואה האמורה לעיל, בין ההוראה הכללית ההיא האמורה כלפי כל בני העם היהודי, לשוב לאוהלם לאלתר לאחר מעמד הר סיני, זאת לעומת ההוראה הייחודית – אישית כלפי משה רבינו: ‘וְאַתָּה, פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי‘. הרי כי מכאן אנו למדים לימוד כפול: א. אודות טיב היחס שהמשיך להתקיים בין הקב”ה למשה רבינו. כאשר הוא נותר שם בסתר חביון. ביחס בלתי אמצעי רצוף ומתמשך ב. ביחס הייחודי שהתקיים בין משה לבין בני עדתו – העם היהודיֿ לאורך כול אותם ארבעים שנה. הייתה זאת התייחסות שכמו המשיכה להדהד בעד בני האומה את המעמד החד פעמי ההוא. הוי אומר, היה בו יסוד מובנה של התגלות שמימית שהם זכו לחזור ולהתוועד לעומתה פעם אחר פעם. וכפי שהדברים מפורשים בכתובים עצמם בשלהי ס’ שמות, המתארים את הסדרת הזיקה בין משה לבני האומה, זאת לאחר מעשה העגל וכנגזרת לוואי מתוצאותיה החמורות:
“וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת-הָאֹהֶל וְנָטָה-לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, הַרְחֵק מִן-הַמַּחֲנֶה, וְקָרָא לוֹ, אֹהֶל מוֹעֵד; וְהָיָה, כָּל-מְבַקֵּשׁ יְהוָה, יֵצֵא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְהָיָה, כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל-הָאֹהֶל, יָקוּמוּ כָּל-הָעָם, וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ; וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה, עַד-בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה. וְהָיָה, כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה, יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן, וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְדִבֶּר, עִם-מֹשֶׁה. וְרָאָה כָל-הָעָם אֶת-עַמּוּד הֶעָנָן, עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְקָם כָּל-הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ, אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ. וְדִבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ; וְשָׁב, אֶל-הַמַּחֲנֶה, וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן נַעַר, לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל “(שמות לג’, ז’ -יא’).
לפנינו תיאור מצמית של אופן היחס של העם אל משה. איך כל העם היה עומד ומביט אל מול מראה ההתגלות שהתגלמה בכניסת משה אל האוהל ובירידת עמוד הענן עליו. כך הוא נשאר לעמוד ולחזות באותו אוהל מעורפל כשמשה כל עת שמשה המשיך להיות מכונס בו בסתר המדרגה, שעה שאלוהים דיבר עמו ‘פָּנִים אֶל-פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ‘. ברי הדבר שזהו תיאור שיש בו מן השחזור של מעמד הר סיני ההוא, כזה שהלך ונשנה כל עת שהותם במדבר. וברי ג”כ, כי תיאור של יחס כה בלתי אמצעי של ‘פנים אל פנים’ כפי שמתואר כאן, הוא המקבילה לתיאורו של משה רבינו לאופן היחס הבלתי אמצעי שהתגלמה במעמד הר סיני: ‘פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ‘ (דברים ה’, ד’). וראה שם בפי’ רבינו בחיי על אתר, שכבר עמד על השוואה זו. כך שאם אנו רוצים באמת להבין את פשרה של אותה זיקה פלאית, במשולש שבין אלוהים – משה רבינו – בני האומה היהודית, הרי שנוכחותו של סיני המשיכה לפעם שם בהווייתם באמצעות ההתוועדות לזיקה הבלתי אמצעית – החד פעמית ההיא, שהתגלתה במקום הכי מרכזי ומשמעותי של חייהם באותה העת: אוהל מועד. ומהו עניינו של ה’מועד’, אם לא מפגש והתוועדות בלתי אמצעיים (לצד משמעותו כנקודת הייעוד, היעד, העדות וכו’. אבל ע”כ יש להרחיב בנפרד).
כך שבפועל רגעי הדמדומים הללו של תקופת הזוהר למנהיגותו הטמירה של משה רבינו, היוו למעשה רגעים שבהם עומד היה לרדת המסך על ההתגלות הייחודית הזאת. במובן זה, תקופת הר סיני נמצאת ברגעי דמדומיה. כך מעמד הר סיני עומד להיעשות לזיכרון היסטורי רחוק, כזה העלול להתרחק יותר ויותר מתודעתם של בני האומה לדורותיהם. אין פלא א”כ, מדוע מעמד הר סיני ועוצם החוויה שהייתה בו, לצד שאלת הזיכרון וההנצחה של אותו מעמד, חוזר ונשנה בנאומו זה של משה רבינו. די אם נביא את אחד הכתובים הנוקבים המורים ע”כ: ‘רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר יְהוָה אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן‘ (דברים ד’, ט’-י’). זאת אזהרה חריפה ונחרצת. השמירה עליה מצווים בני האמה, היא כה תובענית עד שהיא מדברת במונח של ‘שמירת הנפש’. החשש הגדול הוא, כי שמא במציאותם הארצית והריאלית העתידית, אותם הדברים ‘אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ‘ יסורו מלבבם וייעשו לאירוע בלתי רלוונטי התקוע אי שם בהיסטוריה כמיתוס מעומעם. כי הלא מה הרלוונטיות למאורע שהוא בהגדרתו ‘אנטי – קיומי’ בכול מובן שהוא, בתוך מציאות קיומית – קונקרטית/ריאלית? כך שאך טבעי שהוא ייעשה למיתוס מרוחק כמעט נטול משמעות. זאת הסיבה שבגינה חוזר משה ומצוום על איך עליהם להתמיר את הזיכרון למסורת, את המיתוס למורשת חיה ונושמת כזאת המונחלת קיומית מדור לדור.
כאן חוזרת ההדגשה הברורה, כי דווקא אופיו האנטי-קיומי של המעמד ההוא, מכוון בדייקא אל החיים הריאליים והיותר ממשיים: ‘אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה‘. החיים על האדמה. לשם מכוון המעמד, ליצוק בהם את ממד ‘יראת השמיים’ וההתייחסות אל הגבוה והנשגב, דווקא מתוך המקום הארצי וחיי היום יום. וכפי שאנו חוזרים ומבארים כאן, במובן זה לשם גם מכוונים כל אותם ארבעים שנה של לכתם במדבר, שבה הם התוודעו למנהיגותו השמימית של משה רבינו – גדול הנביאים והמנהיגים בכול הדורות.
בנקודה זו ברצוני לנסות ולהאיר אספקט נוסף בהקשר שאנו עוסקים בו, ואשר מופיע באופן שיטתי לאורך ספר דברים כולו. וזהו האופן שבו משה רבינו חוזר ומדגיש בפני האומה היהודית את העובדה ששמירת המצוות והחלתם הראויה במציאות הארצית שאליה הם מתעתדים להיכנס ממש בזמן הקרוב, אינה אלא תיקוף משמעותי של עצם ההיות. או במילים אחרות, התורה אינה אלא תורת חיים במובן היותר פשוט ותועלתני. במובן זה, השיעור המרומז בדברים אלו, גורס כי עד כה במשך כול אותן ארבעים שנה שבו הם שהו במדבר והיטלטלו במסעותיהם מהכא להתם וכו׳, לא היו אלו חיי אמת, אלא למעשה מסכת ארוכה ומפרכת של התכווננות והתמודדות לקראת אותו ‘הדבר האמתי’ – ה”ה חייהם הארציים והפרקטיים בארץ חמדת אבותיהם שאליה הם עושים את פניהם. ותחילה אציג כמה דוגמאות מן הכתובים המצביעים על זיקה זו, בין ‘החיים’ במובנם המלא, למציאות הארצישראלית העתידית:
‘וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם, לַעֲשׂוֹת–לְמַעַן תִּחְיוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם, נֹתֵן לָכֶם‘ (דברים ד’, א’).
‘וְשָׁמַרְתָּ אֶת-חֻקָּיו וְאֶת-מִצְוֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ, וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ–וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל-הַיָּמִים‘ (שם, ד’, מ’).
אלו הם כתובים מפורשים שבהם החיים והעצמתם והיכולת לחיותם במלוא אורכם והפוטנציאל הטמון בהם, כרוכים ואף נגזרים מהדבקות בתורה ושמירת המצוות. אך בכך אין די, כי מה שברצוני להצביע עליו זאת נקודה נוספת הבאה לידי ביטוי מובהק בכתובים, וזאת הזיקה המתקיימת ההוראה על החיים, לתפיסת ההווה. או מה שמזוהה בכתובים כ׳הַיּוֹם. ואנסה להטעים, ותחילה אביא כתובים מפורשים שבהם ניתן לבהות את הזיקה האמורה:
‘וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם‘ (דברים ד’, ד’).
‘יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית—בְּחֹרֵב. לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת יְהוָה אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים‘ (דברים ה’, ב’, ג’)
‘וַיְצַוֵּנוּ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לְיִרְאָה, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ–לְטוֹב לָנוּ כָּל-הַיָּמִים, לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה‘ (דברים ו’ כד’)
הכתוב האחרון שהבאנו הוא אף מובהק שבעתיים. כי החיים מזוהים הממשות ההוות. וזהו כמובן דבר שאומר דרשני.
אלא כי נראה לומר, כי מה שמשה בא לחדד ולהעצים בפני העם היהודי, זאת דווקא את העובדה שכל חווייתם הקיומית עד כה במשך ארבעים שנותיהם במדבר, הייתה נעדרת יסוד בסיסי של ‘חוויית ההווה’, הוי אומר, כל עניינה של תקופה ארוכה זו, לא היה אלא נקודת תווך בין עבר – קרי, מצבם הנוראי בעת שעבודם במצרים, כשהם עושים את מסעם משם, אל העתיד – קרי, אל מצבם הקיומי האידיאלי הארצישראלי. במובן זה, ההווה למעשה איננו קיים שם. אין שום דבר ממשי, נוכח וקבוע במצב התנועתי הזה. הם היו בהגדרה, כאלו שהולכים מ.. אל..
באיזשהו מובן, חיים שהם נטולי חווית הווה קבועה, הם אינם נחשבים כחיים במובנם היותר בסיסי. זאת הסיבה מדוע כה היה חשוב למשה לחדד בפניהם את העובדה כי רק כעת, כשהם ממש על סף הכניסה לארץ ישראל, הם למעשה נמצאים, שמא לראשונה בחייהם, בחוויית מציאות של הווה. או אם נרצה, חווית חיי אמת. כך הוא מורה בעדם, כי עם כל הכבוד לאותה חוויה רוחנית שלא הייתה עוצמתית ומטלטלת הימנה במעמד הר סיני, הרי שזאת הייתה חוויה שהיה בה דווקא יסוד אנטי – קיומי כפי שהרחבנו, בעוד שתכליתה הוא החיים עצמם, במובן היותר הווה וממשי: ‘כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים‘. ובינו זאת, כמה מונחים משתמש משה בשביל לחדד בפניהם את חווית ההווה המוכמנת בהתגלות החד פעמית ההיא בסיני: אתנו, אנחנו, פה, היום, חיים. כל מונח ברשימה זו, מייצגת בדרכו את הממשות ההוות, ואת המעבר ההתאמתי וההטמעתי: מהם, אלינו. משם, לפה. מאז, להיום, ומהעבר הרחוק שאיננו עוד, לחיים הנוכחיים – עכשוויים.
וההוראה חוזרת כאזהרה ברורה בדברי משה, ואף משנה תוקף:
‘רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ, כֹּל, יְמֵי חַיֶּיךָ; וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ, וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם, אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב, בֶּאֱמֹר יְהוָה אֵלַי הַקְהֶל-לִי אֶת-הָעָם, וְאַשְׁמִעֵם אֶת-דְּבָרָי: אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי, כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה, וְאֶת-בְּנֵיהֶם, יְלַמֵּדוּן‘ (דברים ד’, ט’-י’).
אין דברים מפורשים יותר, באופן שבו מורה משה לעם היהודי ע”כ כי תכלית כל המעמד ההוא, אמור להתכנס ולהתכלל, דווקא בחיים עצמם – בממד היותר ארצי וממשי: ‘אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי, כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה, וְאֶת-בְּנֵיהֶם, יְלַמֵּדוּן‘.
ואם אנו רוצים לראות איך התיאור האמור לעיל, באופן שבו חווית המדבר בהגדרתה, לא היה בה דבר וחצי דבר מחוויית הווה ריאלית וממשית, כדאי שנשים את מבטינו לתיאור הבא של משה, באופן שבו מגולל בפני האומה היהודית, כמה הייתה זו חוויה חריגה ויוצאת דופן בכול קנה מידה, שאין בה שום תכלית ופשר כשלעצמם, אלא כל מגמתם לא הייתה אלא להכשיר את תודעת בני האומה ולזככם בחוויה קיומית אבסורדית, הנושאת בחובה יסוד אנטי קיומי. אם נרצה, הייתה זאת מסכת ארוכה של חינוך והדרכה, שכל מגמתה היא דווקא החיים עצמם אי אז כאשר יזכו להיכנס ולבוא בארץ חמדת אבות.
‘כָּל-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת: לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע יְהוָה, לַאֲבֹתֵיכֶם. וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה–בַּמִּדְבָּר: לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ, לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו–אִם-לֹא. וַיְעַנְּךָ, וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ, וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ: לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם–כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם. שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה, מֵעָלֶיךָ, וְרַגְלְךָ, לֹא בָצֵקָה–זֶה, אַרְבָּעִים שָׁנָה׳ (דברים ח׳, א׳-ד׳).
חשוב לשים לב אל המונחים האנטי קיומיים שמשה רבינו לא חוסך בהם בלשונו, בבואו לתאר את אותה חווית קיום: עינוי, ניסוי, רעב. כאשר מגמת הצריפה הנה ברורה: ‘לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם–כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם‘
זאת הוראה שמגמתה דווקא אל החיים הארציים, המתאפיינים בחרישה ובזריעה, ובאופן שבו הקיום תלוי ועומד בקללה הקדמונית ההיא של: ‘בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם‘, באו אותן ארבעים שנות הליכה במדבר שהתאפיינו בקיום – אנטי קיומי מובהק, וכמו הצליחו להטמיע בלב בני האומה, קונספציה קיומית נוספת, גבוהה ושמימית יותר, זאת שכותרתה: מוֹצָא פִי-יְהוָה.
כך בהמשך נאומו של משה, בפרשת ניצבים, מעמיד משה רבינו בפני האומה היהודית, את הבחירה במובנה היותר חד ובינארי:
‘הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ‘ (דברים ל’ יט’).
החיים לעומת המוות, הברכה לעומת הקללה, ניצבים במלוא חריפותם, זה לעומת זה. כאשר ההוראה שאינה משתמעת לשתי פנים היא: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים. החיים המופיעים כאן, אינם טריוויאליים. את החיים האידיאליים לא חיים, אלא בוחרים. הם אינם החיים במובנם הטריוויאלי. כך שבאותה מידה אפשר לבחור במוות. או אם נרצה, בחיים שאין שום דבר של מחיי אמת. חיים של מוות. רק חיים שכאלה, הנושאים בחובם יסוד של בחירה ערכית מובהקת כאלו שמוטמע בהם אותו ‘מוֹצָא פִי-יְהוָה‘, יכולים להיחשב לחיי אמת. כאלו שאפשר להבטיח בעדם את ההמשכיות והנצח: ‘לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ‘.
לסיכום:
ספר דברים מציב אתגר ייחודי: כיצד להפוך התגלות חד־פעמית ועוצמתית, כמעט בלתי־אפשרית לחיי יום־יום, לתורת חיים ארצית ובר־קיימא. לאורך המאמר ניסינו להראות כי “ביאור התורה” איננו פירוש לשוני בלבד, וכי שחזור הארבעים שנות ההליכה במדבר על ידי משה, לא היה רטרוספקטיבה היסטורית גרידא, אלא מהלך קיומי־תיאולוגי עמוק: משה מתרגם את חוויות המדבר והסיני למציאות של ארץ ישראל. כך הוא הכשיר את תודעת בני האומה לקיום התורה בתוך חיי החולין הארציים. קריאה זו מזמינה אותנו להבין את ספר דברים לא רק כספר זיכרון או חזרה, אלא כמעשה פרשני־מכונן, המפגיש בין הנשגב והעל־טבעי לבין הריאלי והאנושי.
רצ״ב פודקסט AI לסיכום המאמר:
רצ״ב סרטון לסיכום המאמר – בשפה האנגלית: