קטגוריות
אישים

על תיאולוגית ההתמודדות עם אסון השואה, בדמותו והגותו של גדול חוקרי התלמוד הרב פרופ’ דוד הלבני-וויס זצ”ל. והצצה למפעלו התלמודי. מאמר הערכה אישי לזכרו, ליום השנה השני לפטירתו, כ”ט בסיוון תשפ”ד1 min read

“כשעלה לשמים קול טריקת הדלת, לאחר שהושלך הילד הראשון למשרפות, לא יכול עוד מיכאל המיטיב במלאכים, לעצור בעצמו ובכעסו פנה אל האלוהים: ‘האם תשפוך עתה את חמתך על תינוקות של בית רבן? הן בעבר נקלעו הילדים לטבח והנה עכשיו הם הפכו למשאת נפשם של הטובחים. חוס ורחם על הקטנים אלי.

האלוהים, זועם על חוצפתו של מיכאל, הרעים עליו בקולו: ‘לי התבל וכל יושבי בה. אם אין דרכי לרוחך הנה ואשיב את העולם לתוהו‘.
בשמעו מילים אלו הבין מיכאל כי אין דרך לשנות את רוע הגזירה – אותן מילים ממש הדהדו באוזניו מזמן עשרת הרוגי מלכות, וידע מה אחריתן.

מיכאל חזר למקומו ופניו עגומות כאפר, אך לא יכול היה להתאפק מלהעיף מבט חבוי אל האלוהים וראה דמעה ענקית זולגת על לחיו, דמעה שפניה אל כוס הדמעות , כוס הייסורים האגדית אליה נאספות הדמעות, ועת תעבור על גדותיה – תבוא הגאולה לעולם.

אבוי, התפלץ מיכאל לראות, הדמעה תחת אשר תכנס לכוס – נשרה אל שפתה, ורובה גלש לקרקע – ואש המשרפות המשיכה לבעור…

את מילות האגדה הללו כתב יהודי קדוש ופלאי במיוחד, מי שהיום כט’ בסיוון, אנו מציינים שנה ראשונה לפטירתו הרב פרופ’ דוד הלבני – וויס זצ”ל.

הטקסט שהובא כאן, הוא מתוך ספר זכרונותיו “עלה לא נידף” (הוצאת הקיבוץ המאוחד). ניתן לראות בר”ד את מי שהיה גדול חוקרי התלמוד בדורות האחרונים. איש אחד, נמוך הקומה הפיזית אך אדיר בקומת הרוח, אשר אף הייתה לי הזכות להכירו אישית.

ר”ד הלבני הסתלק לבית עולמו בשיבה טובה, כשהוא בן 95 במותו, כשהוא שבע ימים ועלילות שעוד ייקח הרבה זמן שבאמת יהיה ניתן לגולל נכונה את סיפור חייו. בשורות הבאות לא אבוא לגולל את סיפורו מהאספקט הביוגרפי הצר, הגם שסיפורו הוא לטעמי הוא יוצא דופן מהיותר ייחודים שנתקלתי בהם מעודי. כך עם או בלי קשר, אני בוודאי ממליץ לכול אחד להיחשף כמה שיותר אל הביוגרפיה המפוארת של האיש הזה. זאת הצצה שיכולה לפתוח לנו צוהר אל פלא פלאים שחי כאן בינינו, אדם שמינף את סך הטראומות שעבר, לפעולה ויצירה, להטביע חותם ייחודי בעולם ההגות ומחקר היהדות.

אך מה שכן ארצה לגולל כאן, זאת זווית מסוימת שהייתה אולי הנוכחת ביותר בחייו ויצירתו האינטלקטואלית האדירה של ר”ד הלבני, וזהו אירוע השואה. איך השפיעו החוויות המבעיתות שעבר בתקופה ההיא, בזמן שהותו במחנות הריכוז, על תפיסת עולמו הדתית, אך לא פחות מכך, גם על מחקרו התלמודי והאופן שבה היא לקחה מקום ביצירה מונומנטלית זו. חשוב לי להוסיף ולציין, כי חלק משמעותי מהדברים שאחלוק בשורות הבאות, הוא מתוך דברים ששמעתי ממנו באופן אישי בלא מעט שיחות שזכיתי לחלוק עמו בשנים האחרונות. האגדה שבה פתחתי מפרי עטו של הלבני, קשורה בטבורה לסוגיה זו בחייו, וכפי שאנסה להצביע ולחזור אליה בהמשך.

אך תחילה בכ”ז כמה פרטים ביוגרפיים:

ר”ד הלבני-וויס נולד בעיר קוביליצקה פוליאנה שבצ’כוסלובקיה. בשנת 1927. בעקבות גירושי הוריו הוא עבר לגור בבית סבו בעיר סיגט במרמרוש שברומניה, כשהוא רק בגיל 5. הוא התגלה כעילוי מזהיר כבר בהיותו ילד, וקיבל את סמיכתו ההלכתית כשהוא רק בן 15. עם הכיבוש הנאצי ב1944, הוא נשלח לאושוויץ ומשם למחנה העבודה וולפסברג ולמחנה ההשמדה מאוטאוזן. ר”ד היה היחיד ממשפחתו ששרד את השואה ונותר בחיים.

הסיפור המיוחד של הלבני שם במחנות הריכוז, קשור בטבורו לאותה “עילויות” תורנית מופלאה שהוא ניחן בה. ר”ד היה פשוט מכור ללימוד, קשה לי אפילו להסביר לכם עד כמה. הייתה בו אהבה ממכרת ללימוד הגמרא, היא הייתה משוש חייו, איילת האהבים הבלתי מותנית שהוא היה אדוק בה בתכלית. ואני אומר זאת, כמי שפגש אותו אחרי שחלפו למעלה משבעים שנה מאותה תקופה מחרידה שם במחנות הריכוז, כמה שבאמת לא עניין אותו שום דבר מעבר ללימוד התלמודי.

די אם אזכיר, איך תמיד כשהייתי פוגש אותו, גם אם באקראי ברחוב, אחרי שהיה דורש בנימוס לשלומי, היה הוא שואל לאלתר, ביידיש העסיסית שלו: וואס לערנסטע היינט? (מה אתה לומד היום?). אני זוכר עוד כשהייתי רואהו ממרחק מה, בתקופות בהן הייתי פחות עסוק בלימוד תלמודי כדבר שבשגרה, הייתי ממש מתחמק מלראותו. הרגשתי פשוט לא בנוח לומר לי שאהממ.. אני לא בדיוק לומד משהו עכשיו. כמו הייתי שומע אותו מכה על קודקודי: “מה זאת אומרת, אתה לא לומד משהו עכשיו? יש לך באמת דבר טוב יותר לעשותו?”

אבל אל נא תטעו, כשהוא היה שואל לחוק לימודיי, הוא לא באמת התכוון לדרוש במה שעובר עליי, אלא יותר כאמתלה, גם אם מלאכותית משהו, כתירוץ בפיתוח שיחה תלמודית ערנית, בניסיון להראות לי איך בעצם יש לקרוא נכון את אותו דף גמרא שאני עוסק בו. כי בזה ר”ד היה כמעט חד בדרא, הבקיאות התלמודית שלו הייתה תופעה ייחודית, חד פעמית. קשה לי לחשוב על מישהו שהיה ראוי ממנו לתואר “מרא דכולא תלמודא”. הוא זכר בעל פה, כמעט כל מילה שהופיעה שם בקאנון האדיר של התלמוד. היה זה מחזה אבסורדי כמעט על אנושי, לראותו איך כשהוא כבר עמוק בשנות השמונים שלו, כשהזקנה כבר נתנה בו מאוד את אותותיה הגופניים, אך ברגע שפצח בדברי תורה, בדיון תלמודי ערני, ראית איך הוא חוזר לאלתר עשרות שנים לאחור. איך עומד מולך אותו דויד’ל היְשִׁיבֶע בּוּחֵר הנצחי, הצורב המתמיד מסיגט שברומניה, מי שהתורה בעבורו היא לחם חוק של אהבת נצח, כזאת שהוא לא מפסיק לחזור ולהתרפק בה.

הזיכרון הפנומנלי שלו היתה תופעה שבלתי היה ניתן להישאר אדיש לעומתה. אלפי דפי גמרא היו שגורים על לשונו, כמאמר חכמים “כמונחים בקופסא”. או כמאמר המשנה: “בור סוד שאינו מאבד טיפה”. הייתה בו גם מן תשוקה כזאת, כמו להפגין בפניי את הידע המדהים הזה, שאווכח באופן בלתי אמצעי, איך אמור להיראות ולהישמע תלמיד חכם של אמת. ולא פחות מכך, מה זה בעצם אומר לדעת גמרא בצורה עמוקה ושורשית. כן, ממש כפי שלמדו שם בישיבה ההונגרית בסיגט, בלי יותר מדי להטוטים ושטיקים למדניים מפולפלים (הוא אמנם היה גם מטה אוזן לאי אלו “חכמות” רעיוניות שהייתי חולק באוזניו, אבל היה ניכר בו שהוא עושה זאת בעיקר מטעמי נימוס, ורק מחכה שאסיים דבריי, כך שיוכל להראות לי בעליל, מה באמת מוכמן שם באותה סוגיה תלמודית שאנו דנים בה).

ולמה אני מספר לכם את כל זה כעת? כי עם הרוח הזאת בדיוק הגיע ר”ד לשם, לגיא הצלמוות של אושוויץ, כמעט כשמונים שנה קודם לכן. המודעות היוקדת הזאת, כי יהיה אשר יהיה, הוא ממשיך ללמוד. זאת אפילו לא הייתה שאלה של אם, אלא מקסימום של איך. תסמכו כבר על העילוי הנפלא הזה שהוא כבר ימצא את הדרך. וכפי שכבר כותב הרמב”ם: “חיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובים..” כך שלדוד’ל שלנו, לא הייתה שום כוונה למות. אך מעבר לעניין האישי שלו, הוא גם ידע היטב, כמה טל חיים, יש בכוחו לנסוך במי יודע כמה יהודים שבורים ורצוצים, מתים למחצה לשליש ולרביע, שם בתוך התופת האיומה הזאת. כמה למעשה אחריות מוטלת על כתפיו הקטנות, להפיץ ולהאיר תורה וחכמה ולהחיות את נפשותם הכבויה. ודומני שאי״צ להכביר במילים, באיזו רמת סיכון ונכונות למסירות נפש, היה כרוך מעשה של הפצת תורה בתנאים כה מחרידים, בהם בכול רגע נתון הוא יכול לסיים את חייו. אבל ר”ד, ממש כמו רבי עקיבא בדורו אי אז בגזירת הרומאים, הבין, ובעיקר הרגיש, כי זאת שאלה שהיא לא פחות מאשר להיות או לחדול. כך שמוטב היה לו לסכן את חייו הפיזיים למען עליונותה ונצחונה של הרוח.

אז מה לא היה שם באותה שנה מחרידה? כמה יצירתיות, זהו משהו שבאמת בלתי ניתן לעלותו על הדעת. החל משינון בעל פה של מסכת שבת בפני האסירים במחנה, שם בלילות הקפואים אחרי שהיו שבים מעבודת הפרך. אני זוכר שסיפר לי, איך באותה תקופה, הייתה מסכת שבת, זאת שאותה זכר בעל פה על בוריה, הגם שבצניעותו הוסיף, כי כאשר הוא היה שוכח איזו מילה אחת או שתיים, תמיד נמצאו שם אתו בבלוק, כאלו שידעו להשלים.

אבל זה ממש לא נגמר בכך. אחד הסיפורים שנודעו אודותיו בהקשר הזה, היא האופן שבו הוא הצליח לקנות את לבו של קאפו מסכן במיוחד, שכול שעניין אותו, היה לשמוע כמה שיותר סיפורים אירוטיים מהתלמוד. היה זה חסיד גור לשעבר, שמוראות המצב והאירועים שעבר, גרמו לו לשנוא במיוחד את עמו ומקורותיו שלו. כך שר”ד הצליח להיות שם בשבילו, לספק לו את מאווייו העלובים. כך כאשר לדוג’ כבר היה בתור לסלקציה מחרידה, שהייתה עלולה מאוד להסתיים בשליחתו היישר לתאי הגזים, הייתה זאת התערבותו של אותו הקאפו אשר הצילה אותו ברגע האחרון כמעט ממוות כמעט וודאי.

אבל הסיפור הבא שמספר ר”ד בזיכרונותיו, דומני שמן הראוי להביא ממש בלשונו:

“יום אחד ראית את השומר הגרמני אוכל את כריך הבוקר שלו, כשהוא עטוף בדף משולחן ערוך אורח חיים… בראותי נייר עטיפה זה נפלתי באופן אינסטינקטיבי לרגלי השומר בלי שהבנתי אפילו מדוע. האותיות עצמן דחפו אותי לכך. כשדמעות בעיניי התחננתי בפניו שייתן ל את ה’בלעטל’ (דף ביידיש), את הדף. בתחילה הגרמני לא הבין מה קורה. הוא הניח מיד את ידו על אקדחו… הסברתי לו שהיה זה דף מספר שאותו למדתי בבית. בבקשה, התייפחתי, תן לי אותו בתור מזכרת. הוא נתן לי את הדף… “.

הדף הזה הפך מקור השראה ולימוד ליושבי המחנה. “הייתה לנו כעת לא תורה שבעל פה בלבד אלא גם תורה שבכתב. הבלעטל (הדף) הפך לסמל מוחשי לקשר בין המחנה ובין מעשיהם של יהודים במהלך ההיסטוריה…”.
הדף נמסר למשמורת בידי יהודי בשם פינקלשטיין שלקח על עצמו את הסיכון שהיה כרוך בכך (עונש מוות על הברחה). היה מביא את הדף לכל שיעור.

הוא נשא את הדף על גופו עד אשר התמוטט יום אחד נלקח למשרפות ואותיות הדף פרחו עם נשמתו..״

אני זוכר כאשר קראתי לראשונה את השורות הללו, כמעט ולא האמנתי למה שאני קורא. אתם מבינים כמה אהבה ותשוקה אינסופית מוכמנת כאן? כמה ומה הייתה בעבורו המשמעות של המילה הכתובה. הזכות והאפשרות פשוט לקרוא את האותיות העבריות, מתוך טקסט אמתי של קודש. איך אורו באחת עיניו, אאוריקה! דווקא שם במקום שאין אפל ומחריד הימנו עלי אדמות, הוא זכה להתגלות טקסט תורני באותיות עבריות של קודש!

אבל הנושא הנוסף שרציתי לגעת בו בהקשר דמותו העילאית של ר”ד הלבני, הוא האופן שבו רתם את התשוקה האינסופית הזאת לתורה ואותיותיה וההתמסרות לעיסוקה, כדרך להתמודדות והכלה תיאולוגית עם השבר האמוני הנוראי של אסון השואה.

כיוון שכבר ציינתי לעיל, אין בכוונתי במאמר זה, לגולל את סיפור חייו ופועלו של הלבני, אלא לגעת בקצרה בזיקה שבין מה שעבר בשנות השואה, לאהבתו לתורה ולתפיסת עולמו התלמודית, אך לא פחות גם התיאולוגית. את תפיסת העולם הזאת, ניסח ר״ד והעלה על הכתב בספרו ׳שבירת הלוחות – תיאולוגיה יהודית לאחר השואה׳ (שנכתב במקורו באנגלית, ורק באחרית ימיו תורגם לעברית, ואף זכיתי לקבל את הספר ממנו אישית).

במילים ספורות, מה שמנסה להתוות ר”ד בדרכו, הוא כי אירוע השואה הוא למעשה חזרה נוספת על אירוע עשיית העגל ושבירת הלוחות. באופן שבו כשם שבאירוע הזה, אלוהים כביכול מסתלק מהעולם והאחריות עוברת לבני האדם, כולל באפשרות ליצירת תורה שבעל פה וכו׳ (כפי שמבואר בכ”מ בדברי חז”ל ובעוד כמה מקומות אצל הפרשנים המסורתיים), כך בעצם באירוע השואה, אלוהים כביכול נטרל את עצמו מהעולם, ובמציאות הזאת, האחריות עוברת היישר לבני האדם, האמורים למלא את מקומו בחלל התיאולוגי העצום הזה שנפער בבריאה.

זאת תפיסה המעוגנת בראייה קבלית עמוקה, המזהה בתהליך הבריאה יסוד מובנה של שבר. שבירת הכלים וההתרסקות של אלוהים ביכולת ליצור הרמוניה ותיקון קוסמי בעולמו. אותם ניצוצות שהתפזרו מסוף העולם ועד סופו, אינם יכולים להתקבץ ולהתכנס אלא על ידי בני האדם, בתיקון המעשים והכשרת הלבבות מחדש. או ליתר דיוק, ביכולתם של בני האדם לגרום להחזיר את הבריאה חזרה לזיקה בלתי אמצעית אל היסוד האלוהי הראשוני המוכמן בהם.

כך בדרכו המקורית, ראה ר”ד את המענה לשאלה האלמותית: “בהיכן היה אלוהים בשואה”? בעיניו, לא רק שאין זאת שאלה, אלא אדרבה, התשובה מובנית בגופה. קרי, אלוהים הופיע בשואה באופן שבעצם יגרום לנו לשאול מעתה ואילך “בהיכן אלוהים היה בשואה”? אך כאמור, לא חלילה ממקום מתריס כלפי מעלה, על מנת להתנתק ולהתרחק מהזיקה אל האלוהים והמחויבות למצוותיו, אלא אדרבה, מתוך לקיחת אחריות אקטיבית על עולמנו הדתי והמוסרי, באומץ וללא כחל ושרק. וכמה שר”ד היה בהקשר זה, נאה דורש ונאה מקיים, זאת בראש ובראשונה מבחינת מחויבותו האדוקה לשמירת מצוות ע”כ דקדוקן, דווקא מתוך העמדה המחייבת את עצמו, כישות אוטונומית שבאחריותה לפעול כך ולא לפעול אחרת. זאת גישה שמזכירה מאוד את דבריו של הפילוסוף-פסיכולוגי היהודי הנודע ויקטור פרנקל, מי שגם חווה בעצמו את מוראותיה של פלנטת אושוויץ:

האדם הוא זה שהמציא את תאי הגזים, אך הוא גם זה שנכנס אליהם קוממיות, ותפילת ‘שמע ישראל’ על שפתיו..”

אך לא פחות ממה שר”ד יישם את רעיונו התיאולוגי ההוא במישור המעשי בחייו, הוא בא לידי ביטוי בעולמו ההגותי, בתפיסת המחודשת אודות התלמוד, ואנסה לחלוק את הרעיון הזה בכמה שורות:

מקובל לחשוב כי המבנה הפילולוגי של התלמוד מושתת על שלוש שכבות מרכזיות: תנאים (משנה. המאה ה1-3), אמוראים (גמרא א׳. המאה 3-5), וסבוראים (גמרא ב׳. המאה 5-6). כאשר משם ואילך החלה למעשה תקופת הגאונים בבבל (המאה 7-11). זאת גישה המזהה את חתימת התלמוד איפשהו במהלך המאה 6 (אולי אפילו תחילת המאה ה7), דבר שיש לו כמובן השלכות משמעותיות ביותר על יכולת שינוי ועדכון הפסיקה החקוקה בתלמוד. כאן בדיוק נכנס ר”ד בחידושו המחקרי המסעיר, אשר מציע למעשה תקופה נוספת, אשר דווקא היא בעיניו זו סוגרת וחותמת למעשה את תקופת התלמוד. לתקופה זו קרא ר”ד “סתמאים”, ואשר נמשכה לפחות עד לאמצע המאה ה8. הסתמאים להבדיל מהאמוראים שקדמו להם, שהעבירו רק הלכות פסוקות, עסקו בעיקר בניסיון לשחזר את החלק היותר פתוח של המו”מ התלמודי, הדיונים, ההתנצחויות וכו’. בעצם זאת מן תקופה שעניינה יותר שחזור ההווי הבית מדרשי שקדם לה, ופחות כיצירה עצמאית חדשה.

כך יצר ר”ד סדרת חיבורים מונומנטאלית העונה לשם “מקורות ומסורות” (המונה למעלה מ20 כרכים, ומקיפה למעשה את הש״ס כולו, כאשר פרק “המבואות” הוא הספר הראשון, שבו הוא למעשה מציג את התזה כולה מן ההיבט המחקרי-פילולוגי), שבה הראה באופן שיטתי, ממש דף אחר דף, סוגיה אחר סוגיה, את הזיהוי הטיפולוגי הייחודי של אותה שכבה “סתמאית”, שלטעמו מובנית בתלמוד כמעט בכול פינה, ואשר לה אפיונים מתודיים ולשוניים מובהקים (אידיוסינקרטיים).

תפיסה זו חוללה לא פחות מאשר מהפכה דרמטית בתולדות חקר התלמוד, ואשר תובעת מכול צורב (גם אם לא חוקר), לנסות ולזהות את החלק הזה בתוך הסוגיה הערוכה לפניו. למעשה בראייתו זו, מתח בעצם הלבני באופן משמעותי את גבולות הגזרה של המפעל התלמודי, ועשה אותו להרבה יותר רחב, לא רק מבחינה תקופת משך פעילותו, אלא גם מבחינה מהותית. כי השקפה זו מעקת מן התלמוד את יסוד החתימה, ורואה בו כיותר גמיש ופחות מונוליטי וחלוט. כאן מן הראוי להוסיף נקודה נוספת, ולפיה בראייתו של הלבני התלמוד אומנם נחתם, אך מעולם לא נערך. דהיינו, הסתמאים היו למעשה חותמי התלמוד, אבל לא ערכו אותו כיצירה אחת אחידה ושלמה (זאת אבחנה מאוד מובהקת בין חתימת המשנה ועריכתה, שנעשתה על ידי רבי יהודה הנשיא, לחתימת התלמוד שהתפרסה על פני תקופה ארוכה של כמאתיים שנה, ופחות כחתימה ועריכה קאנונית מוצקה. אבל ע”כ יש להרחיב בפנ”ע).

ואם להודות על האמת, התשוקה ההיא של ר״ד לחלוק איתי את ידיעותיו בתלמוד, קשורה די במישרין גם לעניין הזה. דהיינו, ברצון שלו להראות איך בכמעט כל דף, אפילו הרנדומאלי ביותר שאבחר, תהיה מצויה השכבה ה”סתמאית” המסוימת הזאת, ושלו רק אלמד איך לפרק ולקרוא נכון את הגמרא, אני גם אלמד לזהות בעצמי אל נכונה את השכבה הטיפוסית המסוימת ההיא (ר”ד גם קיים באוני׳ העברית במשך שנים, שיעור תלמוד שבועי, לחוקרים ואינטלקטואליים, אשר בו הוא ניסה להציג בפני הצורבים את תפיסתו זו. אך על שיעור זה דומני שמן הראוי להתייחס באופן נפרד).

אבל איך כ”ז קשור לתיאולוגיית ההתמודדות של ר”ד עם טרגדיית השואה המחרידה? בעיניו למתיחת “התורה שבעל פה” כטריטוריה פעילה על פני עוד לפחות כמאתיים שנה, ישנה משמעות דרמטית. פתאום הגמרא נעשית לטקסט הרבה יותר פתוח ופחות חלוט ומכוון לפסיקה וחתימה. ובינו זאת, בסופו של דבר, אין כמו תקופת התלמוד, כתקופה שבה בית המדרש היהודי לקח אחריות הלכתית-פסיקתית חצב ובירר, יצר וקבע בפועל את תבנית החיים היהודיים כפי שהם מוכרים לנו כיום.

אבל באופן יותר אישי, אני לא אשכח איך שבפעם הראשונה הציג לי ר”ד את תפיסתו זו המחקרית (שעליה אגב, הוא גם זכה בפרס ישראל לתלמוד, ובהכרה חסרת תקדים בעולם מחקר התלמוד בארץ ובעולם), כמה היה שם ניצוץ של ניצחון בעיניו. איך הוא כמו הצליח להיות זה האחרון, דויד׳ל הקטן מהישיבה בסיגט, שפתאום הראה לכולם שישנו למעשה עוד חלק נוסף בתלמוד אליו הם לא היו מודעים. ולמי שלא יודע, אנחנו מדברים כאן מפעל אדיר של יצירה ולימוד, המתפרשת על פני למעלה מ1500 שנה, ואינסוף לומדים, ישיבות ובתי מדרש. כמה בעצם היה כאן בהיבזק הרעיוני – מחקרי הזה שלו, מימושה של אותה תעוזה לעצמאות. הכרה במחויבות ובו זמנית בזכות, שישנה לכל אחד מאיתנו, לקחת את מלוא האחריות על הלימוד והמסקנות העולות ממנו. גם עם זה כרוך בתנועה נון-קונפורמיסטית מובהקת. כי אמנם לא עלינו החובה לגמור, אך אין מי מאתנו הרשאי להיפטר ממלאכת העיון התיאורגית הזאת, להמשיך לאסוף ולתקן את שבירת הכלים, הלוחות, וכל היתר.

בהקשר זה, חשוב לחדד ולהוסיף, עד כמה זיהה ר״ד את עליונותה של התורה שבעל פה על פני התורה שבכתב. הוא פיתח רעיון שאותו קרא: ׳תיקון המקרא׳. בספרו ׳שברי לוחות׳, הוא מקדיש פרק נרחב שבו הוא מראה עד כמה לוקה התורה שבכתב באי אלו לקונות, אשר כביכול תובעות את התיקון וההשלמה של התורה שבעל פה. או במילים אחרות, אלוהים המזוהה כביכול ככותב התורה, זקוק לבני האדם המיוצגים בתורה שבעל פה. הוא מייחל לפעולתם, שיזדקקו ויתקנו את יצירתו המונוליטית. כך שבפועל, במעבר מהתורה שבכתב לתורה שבעל פה, ישנו יסוד אבולוציוני מובהק ולא רגרסיה וקלקול חלילה.

זה המקום לחזור למילות המדרש המצמרר בהן פתחנו, שנכתב מפרי עטו: הרי כי הלבני עושה אנלוגיה תיאולוגית-מטאפורית ברורה, בין גזירת עשרת הרוגי מלכות, לאסון המחריד של השואה. למעשה כל הדין ודברים הזה בין אלוהים הוא מצטט ממדרש האגדה הידוע, זה שכולו על טהרת התיאודיציה, בניסיון להטעים איך בכ״ז יכול להתרחש אסון אבסורדי מחריד שכזה כמו רציחתם של עשרת הרוגי מלכות.

הלבני מצטט בהקשר הזה, את תשובת האלוהים הידועה אל מלאכי השרת, במענה לשאלתם הנוקבת: זאת תורה וזאת שכרה?! וכאן מן הראוי להביא את תשובת האלוהים המלאה כפי שמופיע שם במדרש: ״מה אעשה לבני גזרה היא ואין מי שיפר, יצאה ב”ק ואמרה אם אשמע קול אחר אהפוך את כל העולם לְתֹהוּ וָבֹהוּ, וכששמע רבי ישמעאל כך שתק..״ בראייתו התיאולוגית של הלבני, אלוהים בתשובתו זו, לא מביע את עוצמתו או חלילה את אכזריותו, אלא אדרבה, דווקא כביכול את מוגבלתו ביחס למציאות ולחוקיה כמות שהיא. או ליתר דיוק, לאופן שבו בני האדם לוקחים אחריות, לטוב או למוטב, על חייהם ועל חייהם (ומותם הנוראי) של אחרים. ושמא לא בכדי, אותם עשרת הרוגי מלכות, הם למעשה המייסדים הברורים של אסכולת ׳התורה שבעל פה׳. כביכול הם שילמו בחייהם ממש, על המציאות העדכנית הזאת, המסורה מעתה כולה בידי אדם. כך פעל עליהם צדה השני המחריד של המשוואה, פרצופה הכעור של לקיחת אחריות במובנה היותר מפלצתי, אבסורדי ומעוות מוסרית. ובינו זאת, בעיני הלבני, אלוהים מצפה לשתיקה, לא כהכנעה דוממת, אלא דווקא כהזדהות והפנמה.

כך שאותו מלאך מיכאל החוזר וטוען כלפי האלהים אל מול אסון השואה, כביכול לא הפנים את הרעיון הרדיקלי בדבר הסתלקותו של אלוהים מהאחריות על אותן זוועות מחליאות הקורות אי שם בעולם התחתון. זאת מדוע הוא כמו תובע מאלוהים לקחת בכ״ז אחריות. אלא שאז בתגובה, מביע האלוהים בפניו את יגונו ותחושת חוסר האונים המוחלט שישנה לו מן המציאות המחרידה הנוכחית. כל שיש לאלוהים זה לבכות, בתקווה שמתישהו כאשר הדמעות ידגישו את הסאה, הן תהיינה אלו שיכבו את השריפה הנוראית הזאת שם בעשני הכבשנים במחנות ההשמדה על פני כל אירופה. אלא שלמרבה הטרגדיה, גם זה לא עובר, וכפי שמסיים ר״ד את מילות האגדה:

“דמעה ענקית זולגת על לחיו, דמעה שפניה אל כוס הדמעות , כוס הייסורים האגדית אליה נאספות הדמעות, ועת תעבור על גדותיה – תבוא הגאולה לעולם. אבוי, התפלץ מיכאל לראות, הדמעה תחת אשר תכנס לכוס – נשרה אל שפתה, ורובה גלש לקרקע – ואש המשרפות המשיכה לבעור..

הציפייה לגאולה שכביכול איכשהו מתישהו תתגלה ממרום, אולי בכל זאת הדמעה האחרונה של אלוהים תצליח לכבות את אש המשרפות, גם היא נכזבת. האש במשרפות ממשיכה לבעור במלוא העוצמה, רבבות יהודים נטבחים ונשרפים בה מידי יום, כאילו אין דין ואין דיין. האלוהים נשאר שם במקומו עטוף ביגונו ודמעותיו האינסופיות, אבל כאן עלי אדמות, במקום שנאמר בו, ׳והארץ נתן לבני האדם׳, העסקים ממשיכים כרגיל, הזוועות והשבר, הסיאוב והקלקול עולים עד לב השמיים.

אז כול שנותר, הוא לקוות ולהאמין, שמתוך כל הזוועה והאימה הזאת, בכול זאת ישרוד לנו רבי דוד הלבני – וויס אחד יחיד ומיוחד, ודווקא מתוך השבר הנוראי, יחלץ חושים וייקח אחריות. ישקיע את כל כולו לברר ולחדש, ללמוד ולהעשיר את עולמנו היהודי בפרט והאנושי בכלל, בתפארת אדירה של יצירה תורנית – אינטלקטואלית, אך לא פחות מכך, במחויבות של עבותות לתיקון ועבודת השם. כי על כך בדיוק נאמר: “אם אני לי, מי לי”. ובהקשר הזה, אותו “אין אני לי”, כולל בראש ובראשונה את האלוהים בעצמו.

ולסיום, אם אנו מחפשים את תשובת המשקל החיובית של מעשי בני האדם, הייתה זאת הקמת מדינת ישראל. בעיני הלבני, מדינת ישראל היא הדוגמה המופתית ההפכית ביותר. כך נראית היכולת לפעולה אנושית מוסרית, להביא לעולם צדק ותיקון היסטורי. בראייה זו (שכבר יצוקה על משנתו של הרב קוק), המפעל הציוני, החילוני כביכול בהגדרתו, דווקא באשר היותו במובהק מעשה אנוש, מייצג את הצד המואר של מציאות ׳שבירת הלוחות׳ שאנו חיים בה. כך אנו נשפטים, לשבט או לחסד. זאת בחירה שהיא כולה שלנו, אם להיות בצד היוצר והמתקן, המפתח והמשכלל, או חלילה לבחור באופל, בצד שכולו קלקול, חורבן וטרגדיה.

ולוואי יהיו הדברים לזכרו של האיש הקדוש והכה יקר והמיוחד הזה!

הרשמו כעת לקבלת עדכון על כל פוסט חדש!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *