בואו ונקרא לילד הזה בשמו ללא כל הצטעצעות מיותרת, השואה היא ללא ספק הדבר החיובי ביותר שקרה לתנועה הציונית. נקודה. או במילים אחרות, החיובי ביותר שאירע ליישוב היהודי המתחדש בארצו – ארץ ישראל.
מה שהיטלר אחד קטן ומפלצתי הצליח לעשות לתנועת שבי ציון במאה עשרים, לא הצליחו לעשות הצהרת בלפור או כל אירוע ונ”צ היסטורי אחר גדול ומשמעותי ככל שיהיה בתולדות הציונות ובגלגוליה השונים.
ההשפעה ה ח י ו ב י ת העצומה שהייתה (ועודנה) לשואה, הן באופן מעשי בכינון המדינה היהודית והעלאת רבבות רבות של יהודים ארצה. אך לא פחות מכך, ושמא אף ביתר שאת, בעיצוב הנרטיב וכינון האתוס של הלאום היהודי – ישראלי המתהווה מחדש בארצו היא לטעמי לא פחות ממכרעת. כמעט הייתי אומר שלא ניתן לחיות פה בלעדיה. אם תרצו, בלתי אפשרי לחשוב על מדינת ישראל והחיים המתמשכים בה, שלא בקונטקסט אחד וישיר עם השואה וזכרונה.
וזה אגב, נכון במידה שווה, הן כלפי חוץ ברמה הבינלאומית – אוניברסלית, והן כלפי פנים, בכל הנוגע לבניית תחושת המחויבות, האחריות והשייכות המתמשכת של העם היושב בציון (מרביתו המכריע לכה”פ), ואף של יהודי התפוצות, למדינת ישראל בפרט ולעם היהודי בכלל (האם ידעתם שהשואה וזכרונה היא הגורם מספר אחד, בעיצוב הזהות היהודית ובמשמעותו בעבור יהודי ארה”ב. עוד הרבה לפני הקשר לדת היהודית או גורמים אחרים. עובדה שממילא משפיעה ומקרינה מיידית גם על הקשר וההזדהות עם מדינת ישראל ע”כ המשתמע מכך.
נסו נא לשחק במן ‘כאילו’ שכזה ולשרטט קווי מתאר היסטוריים אחרים. בוא נניח שלא היה את היטלר. איכשהו מצליחים הגרמנים לכלוא ולהביס אותו אי שם בשנות העשרים, והוא הופך להיות לא יותר מאשר אפיזודה חולפת בתולדות גרמניה ובוודאי בתולדות האנושות. יהדות מזרח אירופה ממשיכה לחיות במיליוניה בפולין, רוסיה, הונגריה, ליטא ועוד. נו שוין, עכשיו תתחיל להביא אותם. אה, ועוד קודם לכן, תקבל בכלל אישור להביא אותם בכמויות אדירות שכאלה (‘הספר הלבן’ כבר אמרתי ?). ובכלל, זו מחשבה לא ממש רצינית לחשוב שהם באמת יבואו כך בהמוניהם לארץ קטנה ולא זרועה שכזו. בוודאי כשהדברים אמורים ביחס למשפחות ואנשים שכבר התבססו במשהו בחייהם. אז נכון, לא משהו בכלל בבית חרושת בלוד’ז או בסנדלריה בלמברג, אך זה כברירת מחדל זה בוודאי עדיף עשרות מונים על פני ביצות שוממות באזור פתח תקווה.
בקיצור, הכישלון של תנועת הציונות היה לכאורה חרוט לה על מצחה באופן כמעט דטרמינסטי. סיכויי ההצלחה שלה היו פחותים כנראה אפילו מאלו של ברוך ברזל לבנות בית מקדש שלישי על חורבותיו של מסגד אל אקצא. כך שאת ההצלחה הפנומנאלית הזו כולה, אפשר לייחס לאירוע מכונן אחד מסוים וברור; השואה. וכן, זו הצלחה שהפתיעה בעוצמתה אף את הציוניים האופטימיים ביותר (אפילו הרצל שהיה פנטזיונר לא קטן בזכות עצמו, לא חלם בחלומותיו הוורודים ביותר על הצלחה שכזו, ובוודאי שלא בטווח זמן של עשרות שנים בודדות).
וכאן אני מגיע לנקודה היותר חשובה ומרכזית בהקשר הזה. ישנה כאן אמת נוספת שעליה להיאמר באותה צלילות ונחרצות היסטורית; מצב היהדות בכלל וזו של מזרח אירופה (ורוסיה) בפרט (שהיוותה את חלק הארי של האומה היהודית), היה בעשרות השנים שקדמו לשואה, עגום וקשה ביותר, הן מבחינה סוציו-אוקונומית, אך לא פחות מכך מבחינה דתית – יהודית. מדובר ביהדות שהלכה והתדלדלה מצעיריה, יהדות שלקתה בעליבות וחרפה סביבתיים, כזו שקולרה תלוי לה לצווארה באופן מתמיד (ומי שאוחז בקולר זה הוא אותו שלטון מקומי, שקשה לחשוד בו באהבת יהודים. ברצותו מלקה ורודף עד חורמה וברצותו מאיר פנים וחוזר חלילה. אה, ושאותו כמובן יש לרצות ולהחניף פניו דבר יום ביומו). יהדות סחופה ודוויה, עשוקה ורצוצה, מאלפי שנות גלות, רדיפות ופוגרומים, עלילות דם ומארה של אנטישמיות.
כך שאמנם זה הכול משחקים של אילו ובכאילו, אך עדיין מכל זה אני איכשהו מצליח להגיע למסקנה ריאלית ומפוכחת למדיי (ולמעשה די בלתי נמנעת), כי לולא הציונות וההחייאה ההמונית של היישוב היהודי בארץ ישראל, ספק רב מאוד אם היה נותר שריד ופליט מהאומה היהודית. הסכנה הקיומית שהאומה היהודית היה נתון בה הייתה ממשית ומעבר לפינה ממש (ראה ערך התבוללותם של מיליוני יהודים אך בארה”ב במאה השנים האחרונות)
ומכיוון שדומני שכבר הבנו כי לולא השואה דינו של המפעל הציוני היה כמעט בלתי נמנע להיות אפיזודה של עוד פנטזיה יהודית טיפוסית, הרי כי אין מנוס מלעלות קומה נוספת ולהגיע למסקנה המתחייבת הבאה;
השואה הוא האירוע החיובי ביותר שקרה לעמנו, במאות השנים האחרונות בוודאי, ושמא אף מאז ומעולם.
טוב, אם אתם מתעקשים, אז אחרי יציאת מצרים, הר סיני, והזכיה בגביע אירופה. אבל אחרי אלו; השואה. כן חברים, שמעתם נכונה, האירוע החיובי ביותר שאירע לעם היהודי.
וכמה שזה נשמע נורא, שלא לומר מבחיל ומזעזע, מה לעשות כי העובדות ההיסטוריות פה לא משקרות ולגמרי מדברות בעד עצמן.
באופן פרדוקסלי ואירוני כאחד, דווקא השואה הייתה זו שהצליחה להטיל בעבור היהדות בכלל ויהדות אירופה בפרט, את קרש ההצלה היותר משמעותי שהיא קיבלה מאז ומעולם. קרש ההצלה שלקח אותנו-כולנו אל חוף המבטחים של מדינת ישראל. אל מצב ומקום שבו לא ירחק היום ורוב מניינה ובניינה של האומה היהודית יישב בטח בארץ נחלת אבות – ארץ ישראל (וכן, עם כל הסיכונים והסכנות, האיומים-החיים עצמם-הגרעין האיראני-והחבר’ה של דעא”ש).
אז סליחה אם קלקלתי פה למישהו את אוירת היגון והאבל האצור ביום הזה של יום השואה, זו חלילה אינה כוונתי. אצ”ל, כי גם אני בתוך עמי אני יושב, ושרוי ביום הזה בעצב עמוק, בזעזוע והתחלחלות כל שנה מחדש מעומק הזוועות והאימה המפלצתית. אך עדיין דווקא בזמן המר והנמהר הזה של יום השואה, חשוב לטעמי לצד האבל ותחושת היגון האופפת, לומר ולהזכיר את הדברים הנזכרים כאן בקול צלול ושפה ברורה.
ואדרבה, כאדם מאמין, זה גם מעניק לי את האפשרות לראות את תופעת השואה בפרספקטיבה ניסית מופלאה, של התרחשות שאין לדעתי כל דרך לראות אותה אם לא כפלאית ממש. השגחה אלוהית פרטית – לאומית, המובנית בדרכו שטופת הדם והכבשנים של העם היהודי חזרה לארצו ולשורשיו הלאומיים.
ואם זה לא נחשב כ’פעמי משיח’ וכ’קול התור’ שמהדהד עמוק באוזניו ובבשרו של ה’עם שרידי חרב’, מסופקני מה כן יכול להיחשב ככזה ?!
(חשבתם על זה פעם, שאפילו מבחינה היסטורית טהורה, שני המאורעות המשמעותיים ביותר – הן כאירוע שלילי והן כאירוע חיובי, שאירעו לעם היהודי בוודאי באלפיים השנים האחרונות, התרחשו שניהם בפועל באותו עשור בהפרש של שנים ספורות זמ”ז. ומי שבאמת חושב שזה לגמרי במקרה, שיקום).
כך אן כך, אם שרדתם בקריאה עד פה, תרשו לי להחזיר אתכם ולו לרגע קל, לשורה אחת קצרה, מצמררת בתמצותה, שקראנו כולנו אך זה עתה בליל הסדר: וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי!
