על סעודת משיח – לֻוּבַּבִיצֶ’עְרסְ וחַבַּדְנִיְקִים – ומה שביניהם. מאמר מיוחד לשביעי פסח והמנהג החסידי הנפוץ בו1 min read

חג הפסח הוא חג שבהגדרתו הוא פרטיקולרי. כולו קודש ליְהוּדִיּוֹּת. אין שום דבר ממנהגי הפסח ומצוותיו שיש בו איזשהו מאפיין אוניברסאלי, אותו ניתן למצוא בכל חגיגה לאומית אחרת. לעיניים חיצוניות, אין דבר ‘מוזר’ יותר מלחגוג חירות באמצעות מצה ומרור (בהקשר זה, שונה הוא חג הסוכות – אחיו התאום של חג הפסח, שאופי חגיגתו דווקא נושא בחובו מאפיין אוניברסאלי. וידועה בהקשר זה הגמ’ במס’ ע”ז, על אומות העולם וחגיגת הסוכות. ואכהמ”ל). אחד המאפיינים הבולטים הנוספים לכך, היא באופן חגיגת הפסח (בזמן שביהמ”ק היה קיים); איסור הוצאתו מחוץ לבתים, ומידורם המוחלט של ‘כל ערל’ וכו’.

כך מסיבה זו בדיוק, הפך החג הזה להיות מושא להצטברות יוצאת דופן של מנהגים ומסורות שונות ומשונות, הגיוניות יותר או פחות. נהרא נהרא ופשטיה, כל קהילה ועדה עם מסורותיה ומנהגיה שלה. זה בא בכדו וזה בחביתו, זה בכה וזה בכה. ואכן, נער הייתי וגם זקנתי, וכל ימיי גדלתי בין אותן מסורות. כבן למשפחה חסידית אדוקה, נחשפתי למנהגים של חומרות רדיקליות שכאלה, שזכרוני שאף בהיותי עולל ממש היו נראים לי כתמוהים ביותר, וזאת בל’ המעטה.

אלא שאז גילתי את חב”ד, או ליתר דיוק את לֻיּוּבַּאוִוְיטשְׁ (תיכף תבינו מדוע אני מדייק בהקשר זה). כפי שלבטח ידוע לכם, בשנים האחרונות התקרבתי מאוד לקהילת חב”ד פה בירושלים, ונחשפתי לא מעט (יחסית), לחיים החבדיי”ם ופעילותם בארץ ובעולם. ואם חשבתי שדווקא חומרות ומנהגים בפסח הכרתי גם הכרתי, החשיפה לחב”ד גילתה לי, שגם פה אני עוד לא באמת יודע משהו. הידעתם למשל, כי בחב”ד לא אוכלים שום דבר שיש בו איזשהו תבלין? או לדוג’ מקלפים העגבניות. רוצים עוד? אוכלים המצות (לאורך כל ימי החג) ככפאם שד, עמוק בתוך שקיות ניילון, שמא חלילה וחס, ייפול איזשהו פירורון מן המצות לתוך הצלחות שעל השולחן, ואו אז אויה, שומו שמיים.

וזה מביא אותי למחשבה שמתגבשת ומתאמתת אצלי בחודשים האחרונים, אודות הדואליות המובנית של חסידות חב”ד, כפי שההלכה והתעצבה בעשרות השנים האחרונות, למעשה מראשית שנות החמישים של המאה הקודמת, עת עלייתו של הרבי לשבת בכס האדמורו”ת (‘נשיאות’ בהגה החבדי”ת). התיאוריה שלי בקצרה גורסת, כי החידוש הגדול של ‘הרבי’, הוא בלקיחת תנועה שאין יותר פרטיקולרית וייחודית, בדלנית וסגורה הימנה, והפיכתה לתנועה כלל ישראלית – לאומית, בעלת מאפיינים כמעט אוניברסאליים.

ואכן, עד להופעתו של הרבי והכרזת בשורתו האידיאולוגית – משיחית, הייתה חסידות חב”ד, כזו המדברת ונוהגת בקודים פנימיים ואזוטריים שזר לא יבינם. ולמי שמכיר ולו במקצת את אורחותיה, יודע כי זאת תנועה שבאמת חיה ופועלת לפי איזשהו קודקס מיסטי – חסידי – פנימי, שבא לידי ביטוי כמעט בכל אספקט של החיים היהודיים. החל מנוסח התפילות, הפאות (של הגברים והנשים גם יחד) והטלית, הכשר המזון והמקווה. וכלה בחגים וב’ימים בהירים’ משל עצמם. בקיצור, מן סוג של קבוצה שלפחות על פניה, היא סגורה ומסוגרת, אדוקה במנהגים ואורחות חיים שכמעט ואין להם אח ורע, בכל קבוצה דתית וחברתית אחרת בעולם היהודי. ותוסיפו לכל זאת, את הרוח והאופי הרוסי הדווקני והנוקשה, זה שגם ב50 מעלות מתחת לאפס, יתעקש ‘לעשות מקווה’ וכו’.

והנה, דווקא את מושכותיה של הקבוצה החסידית האדוקה והסגורה הזאת, קיבל הרבי לידיו. הרבי, כמי שגדל עמוק בתוך הייחודיות הזאת, נצר ישיר לשלשלת הרֶבֵּיְיִם של חב”ד, ובן לאביו רבי לוי יצחק שניאורסון, דמות שאין אופיינית הימנה כמייצגת את הפרופיל המסוים ההוא. ובכל זאת, או שמא דווקא מתוך מקום שכזה, מצא הרבי לנכון לנער חוצנו, ובהשקפה משיחית חדשה, שינה את חסידות הזו מן היסוד. הרבי היה הראשון להחדיר את הגישה הרואה בעולם ככזה שחובה עלינו כיהודים בכלל וכחסידי חב”ד בפרט, לקחת בו חלק פעיל בקידומו והכשרתו לקראת הגאולה העתידית. זאת ראייה שאין מהפכנית הימנה. לפתע ממקום כה סגור והרמטי, הפכה חסידות חב”ד לתנועה הפעילה ביותר בתחום העשייה היהודית מסוף העולם ועד סופו. רבבות של חסידים יוצאים כבר במשך עשרות שנים חוצה, לרחובות הערים, ולמקצה ההרים, בכל פינה ומקום הם יהיו שם, עוסקים בעשייה יהודית אינטנסיבית. פועלים במלוא המרץ להגברת המודעות היהודית, הנחלת המסורת וההעצמה הזהותית.

כך במשך עשרות השנים האחרונות, הלכה והתעצבה הדואליות החבדי”ת, שהיום אולי נראית לנו כמעט מובנית מאליה, אך כאמור, לאו מילתא זוטרתא היא כלל ועיקר. וכאן קרה הפיצול שאותו אני מוצא לנכון להגדיר כך; לֻיּוּבַּאוִוְיטשְׁ מחד, וחַבַּדְְ מאידך. לֻיּוּבַּאוִוְיטשְׁ היינו, כל אותו החלק הפנימי, הנסתר והמתבדל. בעוד שחַבַּדְְ, הוא הצד הפומבי, והאקזוטרי. זה שתופס את עצמו במרכז ההוויה היהודית והישראלית, ואפילו האוניברסאלית.

או אם תרצו, להיות לֻוּבַּבִיצֶעְ’ר זה דבר אחד, ולהיות ‘חַבַּדְנִיקְ’ זה דבר אחר לחלוטין. אז נכון בהרבה מאוד מקרים, החַבַּדְנִיקִים תוכם כברם וברם כתוכם, והנם גם לֻוּבַּבִיצֶ’עְרסְ, בכל נימי נשמתם. אבל זה לא בהכרח תלוי סימביוטית זה בזה, כך שניתן למצוא לא מעט מן החסידים, המזוהים יותר עם ליובאוויטש ופחות עם חב”ד, ולהיפך. והדברים מוכרים וידועים.

אך בינו זאת, לא הכלאה מלאכותית יש כאן, אלא מיזוג עמוק שהנו תולדה של תורה הגותית סדורה ומתודולוגית מבית מדרשו החי והתוסס של הרבי. באופן שבו הרבי הנחיל לחסידיו את המשמעות האמתית, ובעיקר את האחריות הנגזרת, מאותה תורת חיים חסידית, שהם הולכים לאורה כבר כמאתיים שנה. בעיני הרבי, להיות חסיד אמתי, או אם תרצו, לֻוּבַּבִיצֶעְ’ר כדבעי, הוא לא רק בעבודת תפילה חסידית ארוכה ומאומצת. ואפילו לא רק בידיעות השכלתיות נפלאות בנבכי ‘ליקוטי תורה – ותורה אור’ או ‘יום טוב של ראש השנה תרס”ו’, או לחילופין בהקפדה על מקווה ולימוד חסידות מעמיק קודם התפילה. כל זאת זה טוב ויפה, ואלו אכן חומרי הגלם היסודיים שמהם יצוק החסיד הלֻוּבַּבִיצַ’אִיּ האמתי. אך עד כמה שאותו חסיד נשאר סגור ומסוגר בד’ אמותיו המתבדלות, אחוז בשרעפים של דבקות וקדושה, הוא לוקה בחסר. הוא איננו עומד כדבעי בתכליתו עלי אדמות, בוודאי בדור הנוכחי. או במילים אחרות, אם תישאר אך לֻוּבַּבִיצֶעְ’ר בלי להיות חַבַּדְנִיקְ ולקחת חלק פעיל בפעולותיה חוצות הימים והיבשות, של תנועת חב”ד העולמית.

יש לי הרבה מה להאריך ולומר בהקשר הזה, ורק אציין שהמחשבה הראשונית אודות התיאוריה הזאת, עלתה לי בשהותי בכינוס השלוחים האחרונים שהתקיים בתחילת החורף דהשתא בניו יורק. ובדייקא, בהשתתפותי באירוע המסכם של הכינוס, ה”ה הבאנקעט המפורסם. ולכשירווח עוד ארחיב בהקשר של האירוע ההוא ובכלל. אך הסיבה שאני מעלה כאן את התיאוריה הזאת, קשורה בטבורה לנושא פה פתחתי לעיל; חג הפסח.

צאו וראו בהם בלֻוּבַּבִיצֶ’עְרסְ-חַבַּדְנִיְקִים הללו; שכמה שהם כה ספונים בד’ אמותיהם הייחודיות, מאמצים כמעט כל מנהג, רדיקאלי ככל שיהיה, של חומרה והקפדה, אך מאידך כמה שפניהם חוצה. איך הם לא מניחים לחג הזה להיות אך חגם של כמה חסידים בעלי מסורת. ויעידו על כך אלפי הסדרים המתקיימים מסוף העולם ועד סופו, רבבות רבות של יהודים הזוכים להסב אל שולחן הסדר – כדת וכדין, לזכות בחג כשר ושמח לעילא ולעילא, זאת לצד כמויות אדירות של מצות ושאר מוצרי החג, המחולקים בהמוניהם בקרב כל שדרות העם היהודי. וכל זאת, לא היה יכול להתקיים, אילולא אותם לֻוּבַּבִיצֶ’עְרסְ היודעים היטב, להניח לרגע את הלך הנפש הלֻוּבַּבִיצַ’אִיּ ולעטות על עצמם את אדרת החַבַּדְנִיְקִים. אלו שיודעים אל נכונה לעשות מלאכתם היהודית בצורה המופתית, שלא לומר המקצועית ביותר (כן, מה אתם יודעים, הם כבר לגמרי אנשי מקצוע החַבַּדְנִיְקִים הללו).

כל זה התעצם בעבורי בחגיגת החג האחרון, שביעי של פסח בהאי שתא. זכות נפלה בידי לחגוג את חג במחיצת משפחה לֻוּבַּבִיצַ’אִיּת שורשית. משפחה שכל אחד ואחת מבניה ובנותיה, הוא לא פחות מאשר פאר גידוליה של חסידות זו. כל אחד מהם מצטיין ומתייחד בזכות עצמו, אך המכנה המשותף של כולם, זאת האיכות הנדירה העוברת ושזורה שם כחוט השני בין כולם. בקיצור, בדיוק מאותן משפחות חסידיות שמחוללי החסידות לבטח דמיינו לעצמם אי שם כשהם הגו את השיטה החסידית ואורחותיה בקודש.

ואכן, האווירה הייתה מרוממת להפליא, קשה אפילו להעביר לו זאת במילים. הרוחניות והגשמיות התמזגו שם אצל שולחנם באופן שלא יכול להיות משלים ומדויק יותר. ו.. ניחשתם נכונה, הנֶעְרוִויִם הלֻוּבַּבִיצַ’אִיּם הטיפוסיים חגגו שם ובגדול. אכלנו מצות עמוק משקיות, האוכל היה נטול כל תבלון (הגם שהיה מעולה, שלא יובן לא נכון). וככלל, האווירה הייתה של מן התכנסות פנימית – סודית כזו. לרגע דמיינתי כך את היהודים היושבים כך בחג הפסח אי שם באיזשהו מרתף בספרד במאה 15, מאימת האינקוויזיציה.

ואז בסעודת היום, העלה שם אחד מבני המשפחה המסולאים בפז, רעיון ביצועי, או כפי שאוהבים לקרוא זאת החב”דניקים; הַמַּעֲשֶׂה הוּא הָעִקָּר. כיוון שמנהג חב”ד הוא לאכול סעודת משיח, שמא הפעם נקיים את הסעודה היום אחר הצהרים, לא פחות ולא יותר, מאשר קבל עם ועולם בגן סאקר (הסמוך ונראה לשכונתנו פעיה”ק).. אני כמובן לא ממש הייתי מוכן להצעה מן הסוג הזה. בכל זאת, לעמוד בפארק ולקושש יהודים שישתו אתך ‘ארבע כוסות’ ויאכלו כזית מצה, לרגל סעודה הנערכת לכבודו של משיח, זה לא ממש כוס היין שלי.. אבל לפחות לשם ההרפתקה, החלטתי לזרום עם החברים. וכך בשעת אחר הצהרים מוקדמת למדיי, מצאתי את עצמי משתתף פעיל בסעודת משיח הנערכת על ידי קומץ של חבדניקי”ם אדוקים.

החגיגה הייתה רבתי. קשה היה לעמוד בקסמם של האנשים הללו. הם הביאו יהודי אחר יהודי, עוד אחד ועוד אחת, שהלכו והצטרפו אל הסעודה, זאת שהם לא לגמרי הצליחו להבין את פשרה ומקומה. וכך כטוב לבי בארבע הכוסות (והיין המשובח עד כאב), נפלה במוחי ההבנה אודות פשרה של כל הסעודה החריגה הזאת. ובעיקר, מדוע היה לרבי כה חשוב ומשמעותי שחסידיו יקיימו את סעודה זו בכל אתר ואתר. אך לא רק את חסידיו עניין פה הרבי, הוא עמד והכה על קדקודם של החסידים, וקרא להם בתוקף לצאת ולקיים את הסעודה הזאת במקומות רבים ככל האפשר, להביא את בשורתה לכל שדרות האומה הישראלית.

כי זאת חברים, כאן בדיוק נמצאת תמציתה של הבשורה. הרבי הבין שדווקא באשר היותו של חג הפסח, חג בעל מאפיינים כל כך פרטיקולריים וייחודיים. חג שמקלפים בו עגבניות ואוכלים מצות מתוך שקיות, יש צורך אקוטי לקחת את ההוראה הפסחית אודות; ‘בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה’, הנעוצה ביסודו של החג, ולהביאה חוצה. חלילה שכל האנרגיה הפסחית האינטימית הזאת תישאר לכודה בין ד’ האמות היהודיות, או אם תרצו; הלֻוּבַּבִיצְאֲיּוֹת. כי תכלית כל העשייה האינטנסיבית והקפדנית הזאת, היא להצטרף ולבוא אל תיקון העולם בכלל והאומה היהודית בפרט. לצרף ולזכך את עולמנו יותר ויותר ולהכשירו להיות ראוי לגאולה ותיקון.

וכמו לגמרי במקרה, באותו יום ממש, נתקלתי בשיחה של הרבי מסעודת משיח בשנת תשמ”ח, שבו הרבי מדבר בארוכה ובאופן תקיף שאינו משתמע לשני פנים, אודות החשיבות והשליחות העצומה המוטלת על החסידים בהבאת עניין ‘שמירת שבעת מצוות בני נוח’ לכל באי תבל. הרבי מפליג שם בדיבור פרטני, כמה שזאת חובה ממשית של כל אחד ואחד, ושאיננו באמת משלימים את ייעודינו שלנו, כל עת שאיננו עומדים כדבעי במשימה אוניברסאלית – מוסרית זו. וכמה הדברים מתחברים עמוקות לדברים האמורים.

כי זאת בדיוק תכליתו של החג, תכליתם של היהודים, ושמא מעל הכול, תכליתם של הלֻוּבַּבִיצֶ’עְרסְ; לצאת החוצה, לתפוס את עצמנו כאחראיים על מה שקורה סביבנו. להבין שאוי ואבוי אם נישאר רק עם העגבניות הקלופות, הווערטים המנצנצים על ההגדה, ואפילו עם הרעיונות הנשגבים של האַלְטֶּערְ-רֶעְבֶּע על חג המצות. מתישהו שומה על כולנו להיות בד בבד, גם קצת (לפחות) חַבַּדְנִיְקִים. לעמוד שם במרכזו של גן סאקר, ולשבור את הראש, איך אני עושה את המקום הזה והעולם כולו, למקום טוב, שלם מתוקן וגָאוּל יותר..