על כוכבים ומזלות, אמונה ואלילות. מחשבות תיאולוגיות מול גרמי השמיים ומטאורים נופלים. מאמר לפרשת השבוע ׳ואתחנן׳.1 min read

מחשבות באישון ליל, באי שם. על כוכבים ומזלות, כוכבים קמים וכוכבים נופלים.

אני שוכב לי באי שם בדרום הארץ. מישיר כבר במשך שעות מבט השמימה. חכמים אמרו כי הרוצה להחכים ידרים, אז הלילה הלהחכים שלי בא בצורת שטיח עוצר נשימה של כוכבים, שאני מהופנט מחזיונו. מתישהו המבע הזה בכוכבים כבר אינו עוד בחינת צפייה גרידא, הוא מקבל ממד של הסתפגות. אתה כמו הולך ונהיה חלק ממה שאתה צופה בו. לא עוד הסתכלות של סובייקט באוסף של אובייקטים. אתה כבר לא משוכנע אם אתה למעשה נמצא פה על פני הקרקע, או שמא אתה בכלל אפילו מרחף עמם, כמותם, בחלל. הממד הארצי, הקונקרטי, נראה כמו משהו מאוד קטן וטפל, לעומת כל האינסופיות השמימית הזו שנגלית לעיניך.

יש בזה משהו מהפנט. דבר שקשה אפילו לתרגמו למילים. חוויה קוסמית, כמעט מיסטית. מן דממה שמימית שאין לה קץ. כזו שאתה כמו מוסר עצמך אליה, נאחז בשוליה ודבק במסתוריותה.

בגמרא במסכת שבת (קנו’ א’ ב’) ישנה סוגיה שלמה וערוכה, העוסקת בשאלת טיבה של הזיקה בין האדם למזלו ומשמעותה בעבורו. איך ואם בכלל, משפיעים עליו מיצובם של הכוכבים שהיו באותה שעה בדיוק שבה הוא הגיע לעולם. הגמרא שם דנה ברצינות תהומית ממש בהקשר הזה, זאת לצד התייחסותה לשאלה, האם יש מזל לישראל או לא. היינו, האם יהודי מסוגל כמו להשתחרר מהתלות הזו בכוכבים? הדוגמא שהגמרא נותנת לכך, היא באופן שבו אבי האומה היהודית, אברהם אבינו, הצטווה ואף הצליח להשתחרר מכך. וכפי שהגמ’ מנסחת זאת, באופן שבו אלוהים כביכול הורה לו: צא מאצטגנינות שלך! היינו, חדל ליחס את עצמך באופן כה תלותי, לכל אותם אייקונים של מזל, שאתה צופה בהם. אלו שכמו מורים לך דבר אחד או שניים, אודות עתידך הפסימי.

כי כך ראו, ובעיקר חשו, בני האדם, כמעט למן היום שבו הם הופיעו ביקום, ביחס אל הדבר הזה שהם נוהגים לקרוא לו ‘צבא השמים’. הם הביטו בכוכבים, וכמו שאני מרגיש הלילה, הרגישו שהם נבלעים בתוכם. כך שאך טבעי, שהם היו לגמרי בטוחים שהם חלק מהם. זאת הבטה שבהכרח מקריסה להם את הקונספציה האשלייתית שהם אוחזים בה ביחס לקיומם העצמאי. אותה אוטונומיה קיומית שהם כביכול חיים בה, או לפחות מוכרים לעצמם איזשהו סיפור כזה. מכאן כמובן קצרה הדרך, להלימה שהם יצרו בדעתם בין מצבם, ובעיקר שאלת עתידם, לבין אותם מופעים אסטרונומיים מופלאים שהם הביטו בהם. שאלת ה׳מזל׳ הפכה להיות קשורה בטבורה למצב הכוכבים ואופן הסתדרותם. הכול נמצא ומאופיין שם ב׳מזלות׳ הקוסמיים ההם, ועכשיו רק נותר לנסות ולהבינם, לפענחם כדבעי, ומשם להשליך את עלינו כאן, יושבי חלד שעל פני האדמה.

ואכן, יש בזה משהו מאוד מפחיד. תחושת האפסיות הזאת שאופפת אותך בחוויה הבלתי אמצעית הזו. אך אי אפשר לכחד שיש בזה במידת מה, גם משהו מרגיע, בטוח. פתאום כמו משתלטת עליך התחושה שאתה לגמרי חלק ממשהו גדול ועצום. זאת חווית השתאות מופלאה, רגעים שבהם אתה חדל להיות האתה הנבדל הזה, והופך להיות חלק מאיזושהי מערכת קוסמולוגית אדירה, אינסופית. ולא פחות מכך, קבועה ונתונה. הכול שם נראה לך, כאילו הוא נע ומתנהל על פי איזושהי חוקיות מוחלטת, שלמה ובלתי ניתנת לשינוי וערעור כלשהו.

קחו למשל את הפילוסופים האריסטוטליים (וביניהם כמובן הרמב”ם), שראו את כל תנועת הכוכבים (“הגלגלים”), ככזו המונעת על ידי שכלים נבדלים. מן איזושהי תבונה פנימית, שמניעה אותם. זאת סובייקטיביזציה מוחלטת של כל המערכת האסטרונומית. פתאום כל הפעילות הזאת, היא בסך הכול שיקוף של תבוניות פנימית, שמניעה אותם ומוציאה לפועל מגמות ותכליתות שמעבר להתרחשות האסטרו-פיזית עצמה.

כך פתאום הם הרגישו, גם הם אותם פילוסופים אדירי קומה, שהם מסוגלים לנהל מן יחס תבוני, בינאישי (אינטר-סובייקטיבי) עם כל תנועת הגלגלים הזו. כך שבפועל כל יתרונם על פני קודמיהם הפגאניים, היה שבמקום לעשות את בני האדם ככאלו המתבטלים לעומת האובייקט הקוסמולוגי המוחלט של צבא השמים, הם עשו את צבא השמים, לאוסף של סובייקטים. די דומה למה ששרה הזמרת גו’אן אוסבורן בשירה הידוע What if God is one of us..

הרמב”ם – בפ”א מהל’ ע”ז, מציג גישה, ולפיה מה שהביא דור אנוש לטעות את טעותם הגדולה להתחיל ולפלוח לעומת גרמי השמיים, נבעה מן העובדה שהם הסיקוֿ, כי באשר אותם גרמי שמים נועדו לשמש את הבורא וכביכול לחלוק לו כבוד, כך גם בעצם ראוי לחלוק להם בעצמם, כשלעצמם. נראה לומר שכוונתו שם לומר, שעצם תפיסת גרמי השמיים כבעלי שכל (כפי שתופס הרמב”ם בעצמו את גרמי השמים, בפ”ב מהל’ יסודי התורה), היא זו שכך הביאתם לטעות האלילית ההיא. אבל זה באמת דורש הרחבה נפרד.

אז באמת ביהדות, עבודה זרה בהגדרתה, היא כמעט מילה נרדפת ל’עבודת כוכבים ומזלות’. כי זה בדיוק הרגע שבו האדם מאבד את עצמו. נכנע לתחושת האפסיות הזו שאופפת אותו כשהוא צופה בכל צבא השמים. כן, ממש כפי שאני מרגיש כאן הלילה באי שם במרחבי הנגב. והלא על כך מורה משה רבינו לעם היהודי, במילים היותר חריפות:

‘וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם’.. (דברים ד’ יט’).

יש לי גם מחשבה על כך, שלמעשה ישנם כוכבים שהנם כל רחוקים מאתנו, כך שהאור שלהם מגיע אלינו אך עכשיו בפעם הראשונה (בתנועת מהירות האור). שבפועל בכל רגע נתון אנחנו בעצם רואים איזשהו כוכב בפעם הראשונה, מאז היווסדותו לפני מי יודע כמה מיליארדי שנים. אתם מבינים? כשאנחנו צופים בהם בכוכבים, אנחנו כמו נוגעים ממש ישירות במעשה בראשית. ממש חוזים בו בהתהוות בשידור חי. באיזשהו גילוי חדש ומחודש, כזה שלא היה מעולם, של אותה הוראת בריאה ראשונית של: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר! זאת מחשבה שהיא לא פחות ממצמררת בעבורי. אני רוצה לחשוב שזאת גם הייתה הרגשתו של הנביא ישעיהו, כשהוא קרא בעדנו את הקריאה הקוסמולוגית המהדהדת שלו: ‘שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר‘.. (ישעיהו מ׳ כו׳)

ואם כבר הבאתי כאן את הכתוב הזה מס׳ ישעיהו, דומני שנכון לשתף כאן רעיון ששמעתי בעבר משמו של האר״י מצפת, שאך בראשית החודש, בה’ באב (תשפ”ב) ציינו 450 לפטירתו.

השאלה ששואל האר”י היא פשוטה מאוד. הלא בכתוב שהבאנו לעיל, מפרשת דברים, באופן שבו מתריע משה בפני העם היהודי על הסכנה האמונית החמורה שעלולה להיגרם להם לו יביטו השמימה וייראו את כל צבא השמיים, וייחדו ויעבדו להם כאלוהים אחרים. ואילו בכתוב המובא מס׳ ישעיהו, שבמקרה או לא, הוא גם נקרא כהפטרה לפרשת ואתחנן (באשר הוא בהפטרת שבת ׳נחמו׳ שלעולם נקראת לאחר תשעה באב, ובו זמנית בפרשת ואתחנן), אנו דווקא למדים לימוד שהוא הפכי לחלוטין, באופן שבו דווקא ההבטה השמימה נושאת בחובה סגולה אמונית נפלאה, לראות ולהבין “מי ברא אלה” וכו’.

ומלמד אותנו האר״י סוד נפלא. הוא לוקח את שלושת האותיות הראשונות בשלושת המילים הראשונות, בהוראה ההיא בכתוב ישעיהו: שְׂ-אוּ מָ-רוֹם עֵ-ינֵיכֶם ומחלץ מהן את המילה ׳שמע׳. כאן לטעמו של האר״י נעוץ סוד העניין. ישנה ראייה שהיא נטו ראייה נטולת כל אלמנט מטרים של שמיעה, ראייה שכזו בהכרח משמעה אובייקטיביזציה של מה שאנחנו רואים. זה נראה לנו גדול, עוצמתי, רחוק, אפילו נשגב ועילאי. מכאן הדרך לאלילות עלולה להיות קצרה ביותר. אנו חשים קטנים ואפסיים לעומת התופעה האסטרו-פיזית הזאת, ומרגישים שאנחנו לא פחות ממתגמדים לעומתה. ומכאן יש כנראה את האפשרות להטעים את פשר ל׳ האזהרה בה משתמש משה: ״וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם..״ הדחייה האמורה כאן, היא הפקעה של האדם מעצמו, מאותה שִׁמְעִיּוּת סובייקטיבית פנימית שהוא ניחן בה. כי ראייה המנותקת משמיעה, לעולם משמעה ניתוק, ואף חלילה הסתאבות.

וכמה לא בכדי המילה משמעות נגזרת מן השמיעה. שם בחלל הזה שבין האוזניים עוברים הדברים כולם את תהליך המִשְׁמוּעַ. את האופן שבו הם מתחברים למשהו גדול ומשמעותי בהרבה, מעצם היותם כשלעצמם. אבל בשביל עלינו בני האדם המְמַשְׁמְעִים האולטימטיביים, להיות קשובים לאמת הנעוצה בתוכנו פנימה, לקול וההבנה הפנימית קודח שאנו נושאים עינינו חוצה לתופעות הפיזיקליות, מרשימות ועצומות ככל שתהיינה.

אך כנגד ראייה שכזו, שאחריתה האמוני מי ישורנה, ישנה ראייה מסוג אחר. זאת הראייה שהשמיעה מטרימה אותה. האדם יוצא מנקודת מוצא, שהוא כסובייקט, שומעת ומפנימה (חוש השמיעה הוא כולו פנימי, האדם מצרף בדעתו את הקולות, האותיות, המילים והמשפטים. הכול מתחולל במוחו פנימה). כך שזאת התרחשות שבהגדרתה היא אפיסטמולוגית – סובייקטיבית בטהרתה. וכשזאת נקודת המוצא, או אז כל שדה הראייה שאליה נחשף האדם, ותהיינה התופעות שנגלות לנגד עיניו, גדולות ועצומות ככל שתהיינה, הן משתכללות ומצטרפות בדעתו, לכלל הכרה אמונית נהירה וצלולה. הוא לא מתפעל מהגודל והעוצמה כשלעצמה, אלא מהאופן שבו היא משתכללת ומצטרפת לשלמות ויפי הבריאה. אם נרצה, השמיעה היא הכלי היחיד שמסוגל לצרף את הפרטים לכלל שלמות הוליסטית אחת. שם בפסיפס ההרמוני, מוכמן הגילוי האלוהי עלי אדמות. כך שראייה שכזו, שנקודת המוצא היא דווקא השמיעה ולא הראייה, היא זו המסוגלת להביא לכלל הכרה של “מִי בָרָא אֵלֶּה”. וכאן חושף האר”י סוד נוסף, בכך שהצירוף של שני המילים מִי – אֵלֶּה מייצר למעשה את המילה “אלהים“. אם נרצה אלוהים מוכמן בעצם החיבור שבתפיסה שבין ה”מי” – דהיינו יסוד ההתבוננות והתהייה הזהותית (שמיעה), לבין ה׳אלה׳, המתייחס כבר אל הנמצא הקונקרטי איכשהו כמות שהוא (ראייה).

כך גם מתפרש כמן חומר המשך דברי הכתוב שם בישעיהו: “הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר..” המספר והשם, עניינם זיהוי מסוים ומצטרף. המספר לעולם עניינו להיות חלק ממציאות מתמטית רחבה בהרבה, הישות הממוספרת יש לה בהכרח זיהוי מסוים משל עצמה, אבל בו זמנית היא בהכרח הולכת ונספרת, הולכת ומצטרפת עד לאינסוף. השם לעומת זאת, עניינו זיהוי מסוים, אך כזה שניתן לו מבחוץ, יישות אינה קוראת לעצמה בשם, הקורא לעולם עומד מבחוץ, תופס ומזהה ואף מכוון. כך שהתכלית, דהיינו שמו המסוים של כוכב פלוני, הוא דווקא על ידי אלוהים. רק השלמות האלוהית יכולה להעניק לכול מציאות פרטנית את מקומה, מעמדה ותכליתה. וכאן מסיים ישעיהו, עד כמה שבסופו של דבר, בראייה ההוליסטית הזאת, הכול הולך ומצטרף. אין שום דבר שנופל או נחרג. באשר התכלית המכוונת, ניתנת על ידי האלוהים, הוא גם זה שנותן האונים והכוח, את האפשרות להיות נוכח בנצחיות הקוסמית הזו.

ומי לנו כמו הנביא ישעיהו, שידע להורות לנו בשפתו הציורית, על סודה של השמיעה, ובמה כוחה להעניק פשר ותכלית למעשי בני האדם ופעולתם:

״לָמָּה תִשְׁקְלוּ-כֶסֶף בְּלוֹא-לֶחֶם, וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה; שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ-טוֹב, וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי, שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם..״ (ישעיהו נה׳ ב׳-ג׳).

בעיני הנביא, העשייה נטולת השמיעה, כמוה כאדם שמקבל את משכורתו, אבל נמנע ממנו מלממש את תכליתה האחרון המכוון, לרכוש עמה את לחמו ולאפשר לעצמו להתקיים בזכותה. או אפילו לאדם, שאמנם מצליח לרכוש לחם עם משכרותו, אבל נמנע ממנו מלהשביע את רעבונו בזכות אותו הלחם. רק סגולת השמיעה, יש בה בכדי להביא את האדם לתוצאה הקיומית התכליתית: אִכְלוּ-טוֹב, וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם. או כפי שהוא מסיים: שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם! כל אפשרות אחרת, תותיר אותנו כשפחות מחצי תאוותנו בידינו, נטולי מימוש והצטרפות מכוונת.  

אז עד כאן חלקתי אתכם את הרעיון הנלבב האמור, משמו של האר״י. אך תוך כדי שאני שוכב ומביט בכוכבים, וחושב על החוויה האישית שלי, כעירוני טיפוסי שיוצא לעיתים נדירות למרחב הפתוח במדבר, הרהרתי באפשרות אחרת, שאולי באמצעותה ניתן להטעים את פשר הסתירה עליה מצביע שם האר״י בשאלתו.

כי שמא העובדה שמשה כה חושש מההבטה של ישראל בגרמי השמיים והתוצאות האמוניות החמורות שעלולות להיות כך, נובעת מכך שהעם היהודי שמשה דיבר אליו, כבר שהה למעשה ארבעים שנה במדבר, וחווית הכוכבים שלו הייתה מהסוג שאני חווה עכשיו, אבל לא באופן חד פעמי, אלא בכל לילה, במשך ארבעים שנה. כך כמו הם התמכרו לחוויה השמימית הזו, ומה שנדרש מהם זה לנסות ולהיגמל מהזיקה הכה מוחלטת בינם לבין צבא השמים. זאת לעומת הנביא ישעיהו, שמדבר כבר לאנשים עירוניים, כאלו שבחוויית היום יום שלהם, נעדר יסוד ההתפעלות הקוסמית הזו של הצפייה בגרמי השמים. כך שאך טבעי שהוא יעודד אותם, דווקא להיפתח ולצאת מעת לעת, לחוות ולגעת בחוויה השמימית הזו.  

ומה שעוד למדנו שם בגמ׳ במס׳ שבת, זאת העובדה שלא די סתם להיות יהודי בשביל להשתחרר מן הכוכבים ותחושת התלותיות הטוטאלית הזו שלוכדת אותך ביחס אליהם, אלא יש צורך לעשות מעשה אחד של חמלה, חסד, רחמים וצדקה. משהו שכביכול יבדיל אותך מכל תלותיות חיצונית ממכרת. ועל כך אחד הסיפורים שהגמרא מביאה כדוגמא, הוא הסיפור המצמרר אודות בתו של רבי עקיבא. האופן שבו היא ניצלה מגזירת המוות, שכמו היה נראה בכוכבים שנגזר עליה למות ביום חתונתה. אלא שבפועל העובדה שבעצם אירוע שמחת נישואיה, היא הייתה היחידה שנתנה את תשומת לבה לאיש אחד רעב שביקש מעט טרף לגופו הכחוש, היא זו שהצליחה להצילה מאותה גזירת מוות דטרמיניסטית.

זהו לימוד שלטעמי נושא בחובו את תמציתה של האמונה, אך לא פחות מכך גם של האתיקה היהודית. האדם מסוגל להשתחרר מתחושת התלות, מאותו רגש של אפסיות שאופף אותו (וממילא גם הגורל הדטרמיניסטי הנגזר מכך), יכול להתאפשר אך באמצעות תנועה הומנית אמתית, כזו שדורשת אומץ ותשומת לב מיוחדת. ואם לחזור לדוגמה מסיפורה של בת רבי עקיבא. רק העובדה שדווקא היא, כלת השמחה בכבודה ובעצמה, הייתה היחידה שכמו הצליחה להתעלות בעצם שמחת נישואיה, לראות ולשמוע את אותו הלך עני ומר נפש. להזדקק אל צרכיו ולהעניק לו מרחמיה מלוא חופניים של מזור ותשומת לב (בעוד שכולם עסוקים בלפזז ולכרכר, לשתות ולהשביע דווקא את כריסם שלהם).

ובעומק, זאת היציאה היותר עמוקה מאותה ‘איצטגננות’ מוחלטת, שניתנת בידי האדם. זה מה שכמו מעניק ליהודי את ההזדמנות להיות במקום של ‘אין מזל לישראל’. כך כמו ממצב עצמו האדם במקום של פלא, נוגע באותה מודעות מוסרית – סובייקטיבית, שאין לה שיג ושיח אלא אך עם עצמה בלבד. ואם חוזרים אנו לרגע לדמותו הארכיטיפית של אברהם אבינו, מי לנו כמותו שהשכיל להבין שהכול מתחיל ונגמר בעצם בו, וכשמו הידוע ׳אברהם עברי׳. האינדיווידואליסט שובר האלילים האולטימטיבי. מי שכול העולם מעבר אחד והוא מעברו האחר (בראשית רבא מב׳ ח׳). וכפי שדרשו כה יפה חכמים על הפסוק אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם – באברהם! (בראשית רבא יב׳ ט׳). אתם מבינים? כול תולדות השמים והארץ כולם, הולכים ומנתקזים, מצטרפים ונחקקים בדעתו והכרתו של אברהם. סוף מעשה במחשבה תחילה, אך המחשבה אינה רק נקודת המוצא, היא גם נקודת התכלית והפשר המכוון.

ישנה איזו אמונה תפלה בקרב בני האדם, שבשעה שהם רואים כוכב נופל, הם לוחשים משאלה כלשהי שהיו רוצים שתתגשם. ואני שוכב כאן וחושב, הוי כמה שזה אווילי ומטופש. כי מעבר לאמונה התפלה הזאת כשלעצמה (שאפילו לא שווה להרחיב עליה את הדיבור). וכי הם אינם מבינים שדווקא בעת שהכוכב נופל, הוא דווקא זה שכמו לוחש לעומתם, אל תבטחו בנדיבים בכוכבים שאין להם תשועה. הביטו כמה, כמה שהמזל בעצמו עשוי להיות לעתים כל כך ביש גדא. ליפול ולהתרסק באחת אל תוך האטמוספרה. כך שזאת אולי דווקא העת שבני האדם יתחילו לבקש משאלות מעצמם, במקום לתלות את יהבם בכוכבים, ועוד בכאלה שעוד רגע ייעשו לאבק פורח בחלל.

אז אולי זה גם מתחבר לי איכשהו לסיפור ההוא על בתו של רבי עקיבא, ובוודאי לסיפור חייה של אביה. להעז חברים, זה שם המשחק. ממש כמו אותו כוכב אחד, מטאורצי’ק קטן שממש הרגע כמו נחת לי פה ממש מעל הראש, ובאחת הפר את כל הסדר הגדול של צבא השמים. פתאום כבר הכול נראה הרבה יותר סדוק ומעורער, מוטל בספק. אך לא פחות מכך, גם אפשרי וניתן לביצוע.

ואולי גם זה חלק ממה שמצופה מאתנו כבני האדם, כיהודים, להפסיק לעבוד את המוחלטות הזאת של הכוכבים והמזלות, ולהתחיל להעז. ממש כמו כל הכוכבים הקטנים האלה כאן הלילה בשמים האינסופיים של מרחבי הנגב הקר, כאלו שלא מפסיקים להעז לי פה מעל הראש.

שבת שלום!