על יוסף ויהודה. המיניות והמלכות. המציאות החלומית המטרימה, לעומת המציאות המוסרית – המפוכחת כמות שהיא. מאמר ראשון בסדרה.1 min read

פרולוג: מאמר זה הנו עיבוד ואינטרפטציה למאמר נכבד מפרי מחשבתו של האדמו״ר הזקן רש״ז מלאדי – בעל התניא, בספרו ׳תורה אור׳. במאמרו הראשון לפר׳ ויגש (עמ׳ 86). במאמר הבא נביא קטעים נבחרים מתוך אותו מאמר, בעוד שבמאמר זה נציג את התזה הראשונית העוסקת באפיון דמותם של יוסף ויהודה ומקומם והשפעתם בהוויה היהודית.

——-

בפרשת השבוע וייגש, אנו מוצאים את עניינה של הזיקה המתקיימת בין יוסף ונוכחותו, לאפשרות החיים הנגזרת מכך. זהו מוטיב שבא לידי ביטוי בכמה אופנים והקשרים, אשר הכותרת האמורה משמשת כצד השווה שבין כולם. ותחילה אביא כמה מהדוגמאות הרלוונטיות בהקשר זה:

כבר מיד כאשר יוסף מתוודע אל אחיו הוא דואג להרגיע אותם ולהעמידם בפני התכלית האלוהית שעמדה בבסיס כל מכירתו וירידתו למצרים: “וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה”

הוי אומר, יוסף כביכול נשלח למצרים על מנת להיות זה שמכין את מצרים ושאר הארצות שבסביבה, לאותן שנות רעב קשות. כך שבפועל, הוא זה שבזכותו ניצלת תרבות אנושית שלמה מגזירת כליה.

כך בהמשכה של הפרשה אנו נחשפים לאופן שבו נוכחותו של יוסף כמחיה בפועל של מצרים בא לידי ביטוי. כאשר מתקבצים אלו אנשי מצרים וקוראים לעומתו: “לָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף.. לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ” וכך כאשר יוסף אכן עושה כבקשתם ורוכש אותם לעבדים ביחד עם כל רכושם ואדמתם, הם מגיבים לעומתו היא: וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ!

אך לא רק במישור המאקרו – לאומי מוצאים אנו כך את סוד כוחו של יוסף, אלא גם במישור הבינאישי האינטימי, באופן שבו השפיעה עובדת הגילוי כי הוא עודנו בין החיים, על יעקב אביו וכך מתאר זאת הכתוב: “וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם.. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת”. ואף בהמשך כאשר הוא נפגש עם יוסף לראשונה מזה אחרי עשרים ושתיים שנים, כך הוא מגיב לעומתו: “וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי“.

וככלל, עמדתו זו של יוסף כמי שאמון להחיות את ארץ מצרים כולה, לא מתאפשרת לו אלא בזכות יכולתו בפתירת חלומות, ובדייקא את החלום ההוא של פרעה אליו התוודענו בתחילת פרשת מקץ. ויש כמובן לתמוה מה קשר ישנו בין יכולת פתירת חלומות ליכולת לנהל ולכלכל את מצרים ולהכינה כדבעי לשנות הרעב שבאו לאחר שנות השובע?

יש משהו בחלום שהוא מפר את המבנה הקונקרטי – בינארי של המציאות. האופן שבו הדברים מופיעים כמסמנים מופשטים ואף כאוטיים אל ההוויה הריאלית. החלום חוצה את גבולות הזמן והמקום שבהם מעוגנת המציאות. זאת חריגה המתאפשרת בזכות שקיעה בתוך ממד שכולו על טהרת הדמיון, כול יחסי ממשי, ריאלי, מתאיין במופשטותו של החלום. כך שהשינה מופיעה במצב שבו מתקיימת השבתה של הריאליה במובנה הקונקרטי, והתמרתו לכלל עולם אבסטרקטי של דימויים. במובנים פיזיקליים ניתן לראות זאת, באופן שבו החומר הופך לאנרגיה.

בפסיכולוגיה המודרנית, נתפס החלום כשיקוף של התת המודע האנושי, זה שאוצר בחובו את הרצונות והמאוויים היותר עמוקים של האדם, אלו שלא בהכרח באים לידי ביטוי ומימוש בעולם הריאלי. במובן זה, ניתן לראות בחלום לא רק כתת המודע הפנימי של החולם, אלא ככזה המשקף את התת מודע העמוק של ההוויה כולה. אם נרצה, המציאות לא כמות שהיא, אלא כמות שהיא עשויה או אמורה, להיות.

המציאות בגרסתה הריאלית – נורמלית, לא מאפשרת לנו נגיעה או הצצה, לאותם כוחות פנימיים, המוכנים בכבשנה. מה באמת גורם לנו לעשות כך או אחרת? מה צופן לנו העתיד? להיכן אנו הולכים ומהי מגמת ההוויה כולה? אם נרצה, המטא-הוויה חתומה בעדנו מכול צד, הדרך היחידה שכביכול נפתח בעדנו חרך צר אל הממד האזוטרי הזה, הוא באמצעות חווית החלום. בחוויה זו אנו כמו חוזרים למקומות היותר היוליים של ההוויה, לכוח החיים הראשוני שמניע את הכול, כך באמצעות התוודעות בלתי אמצעית שכזו, אנו ממילא מקבלים צוהר להיכן הדברים הולכים ומה מגמתם.

התכונה הבולטת של יוסף, היא ביכולתו כביכול להתוודע לאותו כוח היולי של ההוויה. יוסף נושא בחובו את המיניות המרוכזת, אותה אנרגיית חיים ראשונית שמניעה את הכול. יוסף ניחן במגע בלתי אמצעי של קסם, לחוש את הדופק הפנימי של הדברים. יוסף, כשמו כן הוא, לעולם הוא מוסיף והולך, פורץ קדימה. הווייתו נעוצה בממד שהוא כולו במֵעֵבֶר לכאן ועכשיו הריאלי. אך כאמור, בשביל שתתאפשר החרגה ממדית שכזו, מתחייב המגע הבלתי אמצעי עם ההיוליות ההווייתית, לחוש את ההוויה במובנה המטרים.

זהו כושרו יוצא הדופן של יוסף, להרגיש את העתיד ולצפות כי ביום מן הימים, אביו ואחיו יבואו להשתחוות לפניו ארצה. כשרונו זה יוסף הוא ביכולתו לייצר את ההלימה בין החלום כמסמן מופשט להוויה ההולכת ומתהווה. כך הוא מתרגם את החלום וכמו מושך אותו הלאה, לפתרונו העתידי בהוויה הריאלית. וכל׳ של פרעה ליוסף: “וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ” (בראשית מא׳ טו׳). דהיינו, כשרונו של יוסף לא מתמצה בעצם יכולתו היצירתית להעניק את הפרשנות ההולמת ביותר לחלומות שהוא שומע (או חולם בעצמו), אלא בעובדה שמלכתחילה שמיעתו את החלום נעשית באופן שמותאם לפתרון. כביכול הפתרון כבר מתקיים בעצם חווית השמיעה (או החלום עצמו), כך הוא חווה את אותם מסמנים מופשטים, כשמיעה אדפטיבית המותאמת למציאות העתידית. ובהמשך למטאפורה הפיזיקאלית האמורה, יוסף כביכול מסוגל להפוך ולהחזיר את האנרגיה לחומר.

אך בינו זאת, יכולתו של יוסף ב׳שמיעת חלומות ופתרונן׳, אינה אלא רדוקציה לכישורו העמוק שבעתיים. ביכולת ההקשב שהוא ניחן בה אל המציאות בגרסתה המטרימה. זאת א”כ הייתה הסיבה מדוע מצא לנכון פרעה למנות את יוסף למי שיהיה אחראי בפועל על ההתארגנות הנכונה לשבע שנות הרעב, מתוך שבע שנות השובע. כי זהו תמצית כשרונו של יוסף, לחוות ואף לתכנן נכונה את המציאות העכשווית, מתוך ראייה הצופה פני עתיד, ובכך להבטיח את העתיד העגום והלוט בערפל, מתוך ההווה העשיר והשבע. זאת הייתה ההבנה שהצליח יוסף להנחיל לפרעה, ע”כ שאותם שבע שנות שבע, אינן אלא צופות פני עתיד, ויותר ממה שהן נועדו לשעתן, תכליתן הוא בעתיד, בשבע שנות הרעב שיניקתן החומרית תהיה מחויבת משבע השנים שקדמו להן.

כוח החיים הזה שאנו עוסקים בו, יש בו בהכרח משהו אנומאלי, תוסס ופראי, וממילא גם בלתי מוגדר ומוסדר. זהו כוח שכולו על טהרת האנרגיה הפנימית, ששאיפתה היא לעולם חוצה, קדימה. יש בתנועה זו אלמנט מובנה של התכחשות אל המציאות הריאלית כמות שהיא, היא לא מסתפקת בה, לא מוכנה להשלים עמה. שאיפתה היא להתפתחות והתגדלות מתמדת.

תנועה זו מזוהה עם משיחיות המוגדרת כ׳משיח בן יוסף׳. זהו מודל משיחיות שבהגדרתה מטרימה את המשיחיות השלמה והאולטימטיבית. המשיחיות מבית מדרשו של יוסף, היא למעשה האנרגיה המשיחית המפעמת בהוויה, שאיפתה המובנית היא לתיקון והשתלמות מתמדת. כך שבפועל משיח בן יוסף, הוא זה הכביכול מבשר את בשורת ביאתו של משיח בן דוד.

משיח בן דוד, שבא כמובן מזרע שבט יהודה, משקף את המציאות התכליתית, זו שהמשיחיות ה׳בן יוֹסֵפִית׳ מכוונת ושואפת אליה. המלכות המיוצגת במשיחיות הבאה מזרעו של יהודה, מהווה למעשה את הפלטפורמה הריאלית של המציאות המכוונת. בראייה זו, מלכות יהודה היא המצב המתוקן והאידיאלי, שבו העם היהודי על אדמתו, המקדש על מכונו, דבר שמאפשר קיומה של ההרמוניה בין אלוהים האדם והבריאה, ולהביא למעשה את הבריאה כולה לתכליתה המכוונת. להבדיל מתסיסתה של המשיחיות הבן יוספית, המלכות כמייצגת את משיח בן דוד, מחויבת לסדר וחוק, לקבל ולהכיר במציאות הנתונה האידיאלית, ולהבטיח את הנצחתה. זאת המשיחיות שתפקידה הוא להוציא לפועל את סך האספירציות המשיחיות ה”בן יוֹסְפִיּוֹת”, ולהטמיען בריאליה, הלכה למעשה.

זהו היחס המופיע בתורת הקבלה בין שתי הספירות התחתונות מעשרת הספירות: ספירת היסוד וספירת המלכות. היסוד עניינו הבסיס היותר ראשוני זה שמאפשר את יניקת החיים ויציקתם אל המלכות. זהו סוד הזיקה בין מידת היסוד אל המיניות, כמייצגת, את האנרגיה האינסופית של הקיום, השואפת לפרוץ חוצה ולהיות מובעת בממשות הריאלית.

יוסף הוא זה המיוצג בספירה זו של המיניות. לא בכדי הוא מופיע כסמל של יופי ואטרקטיביות מינית, עוסק בלבושיו ומראהו. או כל׳ חכמים ׳מסלסל בשערו׳. המיניות, כפי שכבר הורנו זיגמונד פרויד, ספונה עמוק בתת המודע, והופעת התת מודע היא בחלום, אך מעל כל זאת, משמש יוסף כמי שאוצר תחת חסותו את כל השפע החומרי הנצרך לקיום העולם. אך בינו זאת, יוסף אינו בעצמו המלך, וכפי שפרעה עצמו אומר לו: “אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ” (בראשית מא׳ ב׳). הוי אומר, יוסף אמון על הכול, אך בפועל המלכות היא זו שתהיה חתומה על גילוי הדברים והשפעתם. וכפי שאנו רואים בפרשתנו וייגש, באופן שבו כול אנשי מצרים ורכושם נעשו חולטו לרשות ממלכתו של פרעה, זאת בתמורה למזון שאותו הם קיבלו בתמורה מיוסף. וכמה הולם בהקשר זה, האופן שבו מאופיין יוסף בכתוב: “הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ” (בראשית מב׳ ו׳).

כנגד דמותו זו של יוסף, מתייצבת דמותו של יהודה, האמון על המלכות. הסיפור הבולט ביותר על יהודה המופיע בתורה, הוא כמובן זה העוסק בתמר כלתו. מבלי להיכנס בהרחבה בפרטי אותו סיפור, ניתן לומר כי דמותו של יהודה מתגלית בסיפור זה, כמי שבנקודת הקצה של השתלשלות הדברים, היה בו די אומץ להתייצב אל מול המציאות כמות שהיא, להכיר בה ולקבלה, ע״כ הנגזרת מכך. כמה קל היה לו להתכחש לאותן האשמות שייחסה לו תמר, להתעלם לגמרי מדבריה שהצליחו להדביק לו את החרפה אותה הוא ייחס דווקא כלפיה, אך הוא בחר להישיר את פניו ולהודות. להכיר במציאות הנכוחה כמות שהיא, מבלי לנסות לייפותה ולו במשהו. צמד המילים: ״צָדְקָה מִמֶּנִּי״ נשאו בחובן את תמציתה של המלכות. היכולת לקבל את המציאות בגרסתה המוסרית המכוונת. אם נרצה, המלכות כולה מושתת על היסוד האפיסטמולוגי. האפשרות להכרה במציאות כמות שהיא. במובן זה, יהודה מייצג את תכונת האיפוק והשליטה, שהיא במובן מה, היפך המיניות האנומלית והמתפרצת.

ומעבר לכך, ההודיה המיוצגת גם היא בשמו של יהודה, וכמאמר הכתוב: ״וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְהוָה עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה״ (בראשית כט׳ לא׳). (כמובן שמשמעות אחת לשני מובנים אלו של המילה ׳הודאה׳. ובמק״א הארכתי בכך). עניינה הוא הכרת המציאות כמות שהיא. ולא בכדי מהדהדת המילה ׳די׳ במילה הודיה. וכמאמר חכמים בתלמוד (על הכתוב בס׳ מלאכי): ״וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דַּי, מאי עד בלי די? אמר רמי בר רב עד שיבלו שפתותיכם מלומר די״. הנבואה בראייה זו, מורה על הטובה העצומה שתינתן מן שמיא בשפע כה עצום עד שהשפתיים יתבלו מאמירת די. הוי אומר, מרוב הודאה אינסופית שתידרש ע״כ. והעניין הוא, כי כאשר אדם מודה על טובה מסוימת שנעשתה לו, הוא מכיר בכך כי המציאות כמות שהיא, טובה היא דיה בעבורו, וממילא וראויה להערכה והוקרה.

כך שיהודה בהקשר זה, מייצג את האופן שבו המציאות מקבלת את ההודאה במובנה הכפול, הן במובנה האפיסטמולוגי והן במובנה ההוקרתי.

ובינו זאת, המלכות של יהודה בהגדרתה, ׳לית לה מגרמה כלום׳. הוי אומר, היא איננה מפיקה כל אמירה פוזיטיבית משל עצמה, שום שפע פוזיטיבי לא מתחדש בה. כך שכול עניינה אינו אלא הגדרה והסדרה של השפע שהיא יונקת ממידת היסוד השופעת אנרגיה.

אך זאת עוד ייאמר, כי על מנת שהמיניות הכה מזוהה עם דמותו של יוסף, תוכל להיות מתועלת ולהתממש כדבעי בהוויה הריאלית, להיעשות לממשות מלכותית – מוסרית, עליה להיות רצופה במודעות וקפדנות מוסרית. סכנה עצומה ישנה בה שהיא תהפוך למפוזרת, אנומאלית וכאוטית. זהו סוד ניסיונו של יוסף בהתמודדות עם אשת פוטיפר. רק מודעות עמוקה שיש בה מן השליטה והאומץ, תוכל להחזיק את המיניות ולוודא שהיא אכן מתממשת בצורה מכוונת כתשתית אנרגטית של ההוויה כולה. זאת מחויבות הנעוצה בנאמנות הברית, שעניינה חיבור שתכליתו יצירה ותיקון, ולא כנהנתנות כאוטית ונטולת פשר.  

כך שלפנינו שני טיפוסים, המשמשים כשני וקטורים בבסיס ההוויה היהודית, זה לעומת זה – יוסף ויהודה. היסוד והמלכות, המציאות החלומית/אנרגטית המטרימה את המציאות האידיאלית בגרסתה הריאלית והמפוכחת.

כל זה אינו אלא הקדמה לפרק הבא שיעסוק בטיב המפגש בין יוסף ליהודה ובתכלית האחדותית הנעוצה במפגש ובחיבור בין השניים.