על המשיחיות הפִּרְאִית ונטולת ההגשמה האופרטיבית, בדמותו של אליעזר ברלנד ומעלליו. מחשבות בעקבות הפרק השני בסדרה ׳משיח שקר׳.1 min read

אמש בתוכנית “המקור” שודר הפרק השני בסדרת הזוועה “משיח השקר”, על המפלצת אליעזר ברלנד ומעלליו שצחנתם עולה השמימה. לא בטוח שאני יודע בדיוק להסביר למה, אבל משהו בסדרה הזאת ממגנט אותי אליה במיוחד. התופעה הזאת של האופן שבו איש מטורף אחד מצליח לסחוף אחריו ואחרי טירלוליו מאות ואלפים, אנשים ונשים שהם נורמטיביים בטיבם, ישרים ותמימי דרך.

ומה שלטעמי בלט בפרק הבאמת מחריד ששודר אמש (שהיה אף קשה שבעתיים מהפרק הראשון ששודר בשבוע שעבר), היה בעובדות שנחשפו בכך שברלנד ביצע למעשה את כל מעשי הזוועה שלו, מבלי שהוא באמת צריך לחשוש ממשהו. טוב, אולי הוא בסה”כ היה צריך לתאם את הגעת נשות הקהילה אליו לאותן שעות לפנות בוקר, שבהן הרבנית תהילה (עוד דמות מפלצתית כשלעצמה), נהגה לבלות בכותל המערבי. אבל מעבר לכך, נאדה. הכול בסדר. הכול נעשה בצורה גלויה וכמעט מפורשת. מגיע בעל עם אשתו להיוועץ, ברלנד הצדיק מבקש ממנו באדיבות לצאת חוצה מן החדר ולהשאיר אותו ואת אשתו כשהם לבדם, על מנת שיוכלו לעופף להם בצוותא באין מפריע היישר לעולם האצילות. כך אחרי כרבע שעה-עשרים דקות, הייתה האישה יוצאת כשהיא כולה נרגשת מכול התיקונין, החיבוקין והנשיקין, שביצע בה בלרנד. וזה כמובן רק במקרים היותר מצויים. כי לעתים, לו הייתה אותה אישה ברת מזל במיוחד (וכנראה גם אטרקטיבית דיה), או אז היא הייתה זוכה למכחול בשפופרת מאת הצדיק בעצמו, ולעלות עמו למקומות עילאין ומופלאין שעין לא ראתה אלוהים זולתו.

דומני שיפה אעשה לו אחסוך בתיאורים בהקשר הזה, כי באמת מדובר פה במשהו שהוא לא פחות מפורנוגרפיה צרופה. אבל בכל זאת לא אמנע מלציין קטע מבחיל ומצמרר במיוחד בתוך הפרק ששודר אמש. היה זה קטע שבו נראה בעלה של אחת מאותן קרבנות של ברלנד, כשהוא מאזין לווידוי הלא יאומן של אשתו. כך הוא בעצם נחשף לראשונה למעלליו המחרידים של מורו ורבו עם מי שהיא לא פחות מאשר אשתו ואם ילדיו. וכאן, תאמינו או לא, הוא פשוט הגיב בשיווין נפש מוחלט. כן, הוא אמר, “הצדיק הוא המשיח האמתי וזאת דרכו הנשגבת לתקן את העולם בכלל ואת תאוות הניאוף בפרט..”

כך שאין באמת צורך להכביר במילים, הכול שם לגמרי מדבר בעד עצמו. ואני יושב בצופה בכול הדבר הבלתי נתפס הזה, בעיניים פעורות. הבאמת ייתכן שכזה בימינו? כך במאה עשרים ואחת, שאלפי בני אדם, עמוק בתוכנו, חיים ותופסים כך עצמם, נשותיהם, חייהם ומשפחתם. אלו הן באמת בדיוק הסיטואציות שאתה נחשף אליהן ומרגיש שנגמרות לך המילים. כל תיאור שניתן כאן, רק יגמד את גודל הזוועה והאבסורד. אך בכול זאת דומני שאין מנוס מלגעת בנקודה היותר עמוקה שמוכמנת כאן, וזה העניין המשיחי.

כי איך שאנחנו לא הופכים את זה, כמה שאולי לא נעים לשמוע ולקבל זאת, ברלנד לא רק משתמש בעניין הזה כמסווה וכסת”ח תיאולוגי עלוב למעשיו הזוועה הנלוזים, אלא כחלק שיטתי של תפיסת עולם, מקיפה ופנימית בהרבה מאותם מקרי אונס פרטניים. דהיינו, העובדה שהמעשים הללו היו כה לגיטימיים ונתפסו אפילו כמעט כטבעיים ומתבקשים, הייתה בעיקר בזכות המעטפת המשיחית שבהם הם בוצעו.

מדובר בסיאוב רעיוני ומוסרי עמוק שכמובן שורשיו בתיאולוגיה השבתאית וענפיה השונים (ובעיקר זאת הפרנקסיסטית). התפיסה שרואה בקלקול ובשפל המוסרי, ככלי של ירידה מטה להעלאה ותיקון של כוחות השְׁחוֹר והאופל שנמצאים במקומות הנמוכים והמחרידים ביותר, ורק כך, ניתן יהיה לתיקון אותו נחש קדמוני – דמוני, שהוא המעכב את התיקון הקוסמי השלם של הבריאה. וכמובן שלשם כך זה למעשה אומר, שהמשיח צריך לבוא ממש מאותם מקומות, ובתנועה של מטה כלפי מעלה, הוא יעלה את עצמו ועמו את העולם כולו. כך שבראייה זו, העובדה שמדובר באיסור שאין חמור הימנו, לא רק שעושה את העניין למותר ואפשרי, אלא אדרבה, הוא מתחייב כחלק מהאופי האנרכיסטי והאנטינומי שהוא בלתי נמנע בתהליך התיקון המכוון. אם תרצו זאת “מצווה הבאה בעבירה” במובנה היותר חריף ורדיקלי (כפי שהרחיב בכך גדול חוקרי הקבלה גרשום שלום, במסתו הנודעת “מצווה הבאה בעבירה – להבנת השבתאות”).

זה ככה בגדול התפיסה התיאולוגית שעומדת מאחורי כול השיבוש המחריד הזה. תאמרו, ניחא, טירופים והזיות היו מנת חלקנו כבר דורות, וכנראה שימשיכו להיות כך עוד עידן ועידנים. אבל לטעמי אין לנו באמת את הפריבילגיה לפטור כך את עצמנו מלהתייחס לעניין. כי התופעות הנוראיות הללו מתרחשות תחת האף של כולנו, מבלי בכלל שיש לנו בכלל את האפשרות להתוודע אליהן. כי מה שקורה למי שנמצא תחת כנפיו של אותו איש מפלצתי, זה משהו לא פחות מכישוף. שילוב קטלני בין אישיות כריזמטית יוצאת דופן במיוחד, עם רעיונות מיסטיים-משיחיים נועזים ורדיקליים, כאלו ששוטפים את מוחם ונפשם של אותם אנשים, כך שהם נלכדים לחלוטין בתוך האש האוכלה הזאת.

בנקודה הזאת הם לא מאבדים רק את מה שאנו מגדירים כשפיות והתנהגות נורמטיבית, אלא אף את היכולת לתקשר באופן בריא כלשהו עם העולם החיצון, לתת לכולנו את האינדיקציה למה שמתחולל שם (אלא א”כ מתחולל מן נס שבו כמה בודדים מתוך אותה כת, מתפכחים ומצליחים להבין בהיכן בעצם הם נמצאים ולהוציא את כל הסחי הזה חוצה). וכמה שעצוב וטרגי שבעתיים, זה לראות איך הנשים האומללות הללו, משמשות כקרקע עולם למשיחיות מטורללת ומגלומנית, לסטיותיו החולניות של מנהיג כת שלא בוחל בשום דבר למימוש תאוותיו.

והדבר היותר בלתי נתפס, זאת העובדה שאנחנו מדברים על כת שעדיין חיה וקיימת, נושמת ובועטת. נכון, היא כבר רחוקה מלהיות במלוא עוצמתה כפי שהייתה אך לפני שנים ספורות, אך עדיין, מדובר באלפי בני אדם שעודם נוהים אחר משיח השקר החייתי הזה. ומי תוקע לידינו שממש ברגעים אלו לא מתחוללים בחדרו של המפלצת הזאת אירועים שהם לא פחות נוראיים? כי הלא מה יעשה הדוב ולא ישחר לטרף?

וכאן מן הראוי להוסיף את מה שהוא מן המפורסמות, וזאת העובדה שלכת ברלנד אין כמובן בלעדיות על הטירוף המשיחי. הפלג המשיחי בחב”ד, בסה״כ נותן להם פייט לא רע בכלל. אמנם אין מה להשוות מבחינת האופי האנטינומי של שבירת כל הכללים והנורמות המוסריות והדתיות גם יחד, אבל עדיין די אם נביט לחגיגת הטירלול המתחוללת ברמה כמעט יומיומית, במרכז 770 איסטערן פארקוויי שבברוקלין – ניו יורק, בכדי להבין כמה יש בה במשיחיות בכדי להוציא את האדם לחלוטין ממקומו השפוי והנורמטיבי. לדרדר את ההתנהגות האנושית למקומות ההזויים והמופרכים ביותר שניתן לעלות על הדעת. ואוי לאותה בושה ואוי לאותה כלימה.

כך שהמסקנה שאני חותר אליה בדבריי אלו, מתייחסת גם היא בהכרח להקשר המשיחי. ומה שאני רוצה לטעון זה שהמשיחיות בהכרח זקוקה לסובמלימציה, הוי אומר, להטעמה מעשית ריאלית, ממשית ופרקטית יותר. בלתי ניתן להשאיר אותה כך במישור הרעיוני-תיאולוגי המופשט שלה. היא פשוט רדיקלית וממילא גם אנומלית מסוכנת מדי. ואם אשתמש בעגה הקבלית כהטעמה רעיונית לדבריי, הרי שניתן לראות במשיחיות נטולת הקונטקסט הקונקרטי, כאורות בלא כלים. כאשר האתגר המתמיד הוא, לוודא שהיחס הנכון יהיה בבחי” “אורות דתוהו בכלים דתיקון”. היינו, כלים רחבים ומכוונים דים, להכיל ולאזן נכונה את אורותיהם הנעלים של המשיחיות.

הדוגמא הראשונה שניתן להזכיר בהקשר הזה, היא בהקשרה של תנועת החסידות (שנוסדה במחצית הראשונה של המאה 18), שהיוותה תשובת משקל סובלימטית למשיחיות הפִּרְאִית ונטולת הרסן של השבתאות (שקדמה לה בכמה עשרות שנים), וכן בהמשך תנועת הציונות, שידעה לרסן ולעצב בצורה פרקטית ותכליתית, את הרוח הגדולה של המשיחיות והכמיהה לגאולה.

ובהקשר החבד”י האמור, חובה לציין כי הרבי רמ״מ שניאורסון, אכן ידע אל נכונה שאותה התעוררות משיחית עצומה שהוא הפיח בחסידיו לאורך עשרות שנים, שומה עליה להתיישם בצורה ממשית בתנועת השליחות האופרטיבית, זו שבזכותה היהדות באמת זוכה לתפוצה ותהודה מסוף העולם ועד סופו. אך עדיין לצערנו כנראה שלא ממש היה בכך די, והמשיחיות הפִּרְאִית לא לגמרי זכתה להגשמה ריאלסטית מלאה, כשחלקה עודה מבעבעת בצורה שאין הדעת סובלתה, וזה כמובן בל’ המעטה. זאת דוגמא לתוצאת לוואי, באופן שבו רוח משיחית גדולה שבאמת עוסקת בגאולת ותיקון עולם בצורה חסרת תקדים בעומקה ובהיקפה, אך קבוצה קטנה בשוליה יצאה משליטה ופרופורצינליות ריאלית, והגיעה לכלל ממדים עגומים של טירוף והזייה

כך שבשורה התחתונה, חוששני שאם לא תימצא היכולת להסליל את המשיחיות ורוחה הפִּרְאִית למשהו תכליתי ופרקטי (דבר שכשלעצמו החברה החרדית מתקשה בו לא מעט), לא באמת נוכל למנוע את תופעות מהסוג המחריד בדמות חיות אדם כמו אליעזר ברלנד ועדר מאמיניו האומלל, ששבוי ברעיונות והזיות נטולות כל הקשר פרקטי וממשי. או בקיצור, חסל סדר דיבורים אוטופיים על משיח וגאולה וכל היתר, במנותק מאדפטציה אל המציאות הנוכחת של הכאן ועכשיו. וכפרפרזה למאמר חכמים הידוע: הרואה ברלנד בקלקולו, יזיר עצמו מכל סוג כזה של משיחיות שאחריתה ישורנה.

ולהלן הפרק השני ששודר אמש. וגם כאן כמובן אזהרה: לא לבעלי לב חלש!