אין שום דבר בין אבלות להימנעות מאכילה. אדם שאבל על מתו, לא נמנע מלאכול. הוא אולי לא ניחן בהרבה תיאבון, אבל בוודאי שהוא לא צם. במובן מה, זה אפילו הפוך, אנו מכירים היטב את מנהגי סעודות האבלים למיניהם וסוגיהם. הנחה זאת נכונה גם לגבי הלכות עינוי הנפש הנוספות שנוהגות ביום זה של תשעה באב, והראיה המובהקת לכך, היא בעובדה הנודעת בכך שאותן הלכות נוהגות בראש ובראשונה גם ביום הכיפורים (כשביום זה חיובם הוא אף מדאורייתא), שזהו כמובן יום שאין בו דבר וחצי דבר עם אבלות או אפילו עצבות כשלהי. יום הכיפורים הוא במהותו יום שכולו בסימן של תשובה וחשבון נפש (ואדרבה, הוא אחד מהימים היותר טובים ושמחים לישראל), כך שאם אנו מחויבים באותם דברים בדיוק גם בצום תשעה באב, הרי שישנו קו עמוק שנמתח בין יום הכיפורים לצום זה של תשעה באב.
כי יש משהו בצום, בתחושת הרעב המציק, שהוא מצליח לזקק בנו משהו עמוק, פנימי, אותנטי. כשאנו אוכלים אנחנו מזינים בעצמנו איזושהי גופניות רגעית. מתרכזים בתחושה של סיפוק ועונג שיש להם זמן מאוד קצוב. זהו מן ריגוש כזה שיחסית קל לנו למלא. אנחנו הולכים במטבע רוטיני קבוע, מארוחת הבוקר לארוחת הצהרים ומשם לארוחת הערב, או שסתם אנחנו מנשנשים כך מעת לעת מהמקרר או המזווה הסמוך. לא מעט זמן גם מעסיקים את עצמנו במחשבות, על מה נאכל בפעם הבאה, עם מי ומהיכן. הבטן שלנו שם, היא לעולם לא חדלה לתת בנו את אותותיה. מיצי הקיבה כמו מתרים בעדנו שחלילה לא נשכח אותם לרגע. אבל כאשר אנו שמים את כול החוויה הזאת בצד, העניין פשוט נעשה לא רלוונטי בעבורנו. זה לא אומר שאנחנו לא רעבים, אדרבה, אנחנו דווקא כן ושמא אפילו מאוד, אבל דווקא העובדה שאנחנו לומדים לחיות ולו לזמן קצוב, עם תחושת הרעב הזאת, להיות לצידה, היא זאת שמאפשרת לנו להיות במקום נבדל, טהור ומזוקק יותר. להתחבר למקומות שהם הרבה מעבר אל הכאן ועכשיו התאוותני הזה. לנסות ולגדל מתוכנו משהו פנימי ומוצק יותר, כזה שלא נתון למסכת רוטינית – מעגלית קבועה ורגעית של רעב וסיפוק וחוזר חלילה. במובן זה, הצום מוציא מאתנו את האדם במובנו היותר נעלה. אותו צלם אלוהים מזוקק שמסתתר מאחורי הרבה מאוד אוכל ומנהגי צריכה. זאת בעומקה אותה קריאה מהדהדת של הנביא ישעיהו, כשהוא מתאר שיג ושיח דמיוני בין אלוהים לבני האדם אודות עניינו של הצום ופשרו בחייהם:
‘לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם. הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה. הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ–פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם‘ (ישעיהו נח׳).
בני האדם באים בטרוניה לאלוהים, איך הוא יכול להתעלם כך ממסכת פעולותיהם לתשובה והתחטאות?
התשובה שניתנת להם בהקשר זה, מזהה דווקא את אותן פעולות של תשובות, ככאלו העלולות להצטרף גם הן לתחושת הכוח המגושמת והקלוקלת שמאפיינת אותם. אותם בני האדם שמכים על חטאיהם, עושים זאת באותו אגרוף עצמו שבו הם מכים את כוחנותם המרושעת. זאת בשעה שהצום הנבחר הוא דווקא זה שלוקח את האדם למקום של צניעות והרכנת ראשת הפנמה של מגבלות כוחו ויכולותיו האגוצנטריות. ריטואל הצום אמור להכשיר תודעתית את האדם לכלל הכרה כי העוצמה הגופנית עלולה להיות מקור של סטייה ועיוות מוסרי חמור. לעשות אותו לאדיש וכהה חושים, כזה שלא מסגל לראות את הזולת שמעבר לו. את מי שכה משווע לעזרתו. להיישר מבט באומץ, אל אותה מצוקה שניבטת אליו בעיניים כבויות. תובעת ממנו לראות, להתייחס, לחמול.
ישנה ביהדות הלכה שהאופן שבו היא מוסקת בדברי חכמים, הוא לא פחות ממופלא. וזהו האיסור על אכילה עם שחר קודם התפילה. זאת הלכה הנלמדת ממילות הכתוב “לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם” – ודרשו חכמים “לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם“. קרי, על צרכיכם החומריים (ברכות י’ ב’).
העובדה שצרכי האדם האלמנטריים מיוצגים דווקא בדם היא תמוהה. כי הלא הדם הוא הדבר היותר קבוע ורצוף, אין דבר טריוויאלי הימנו. הדם לעולם נמצא בתנועה מתמדת, כמו מוודא שכול חומרי הגלם שצריכים לנוע ולעבור בכול חלקי הגוף, אכן עובר ומגיע למקום חפצו. כך 24/7 לאורך כל חיי האדם, הדם שם במלוא תוקפו (זאת הסיבה שהתורה רואה בדם את תמצית החיים “כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ”. ומכאן נובעים כמה אסורים והלכות. ואין זה מקרי מדוע הרציחה נקראת “שפיכות דמים”). כך שלכאורה אין מה לבקש על הדם, הוא הלא שם בעצם היותנו יצורים חיים, כך שמדוע התפילה על הצרכים מזוהה דווקא איתו?
אלא מכאן למדנו עניין גדול בסוד התפילה. באופן שבו התפילה נוגעת דווקא בבסיס ההיות הכי ראשוני של הווייתנו. רגע לפני שאנו אוכלים ומזינים את עצמנו, אנחנו נתבעים לעצור את דמינו, להקפיא את הווייתנו היותר ראשונית. לשאת את עינינו למעל ולהבין כי ישנה נקודת מוצא טרנסצנדנטית לכל הדבר הפלאי הזה שנקרא חיים. להכיר בזמניותו של אותו הדם שמבעבע בתוכינו, בכך שהכול יכול ברגע אחד לחדול מתנועתו. בראייה התורנית ישנו כביכול משהו קדוש באותה עצמיות של חיים, היא לעולם איננה שייכת לנו, אין לנו זכות בה (זאת גם הסיבה שאנו מצווים על כיסוי הדם לאחר השחיטה).
כך שכשם שתוכן האיסור של האכילה על הדם, היא בגסות הלב שישנה באכילה של עצם חייו של בעל חי (כל בעלי החיים באשר הם). כי כך כאשר אנחנו נמנעים מלבקש על צרכינו קודם שאנו אוכלים, יש בכך מגסות הלב. אנחנו תופסים את עצמיות החיים כטריוויאלית ומובנית מאליה, ככזאת שהיא כביכול בבעלותנו. אם נרצה, אנחנו תופסים את תנועת הדם של גופינו כסיבת עצמה. כזאת שאין לה שום מקור ושורש עליון. וזאת כאמור בראיית חכמים, משהו שהוא לא פחות מאטימות הלב וגסות הרוח.
ואם מדי יום הדברים כך, הרי שביום זה של צום, על אחת כמה וכמה. ביום הזה, אנחנו כמו עוצרים את דמינו לחלוטין. מבינים ששום דבר בקיומנו המשותף אינו מובן מאליו. הרעב הזה שמכרסם בנו מאותת בעבורנו על ההכרה והתפילה המחויבת והבלתי נמנעת. על כך שאבוי לנו אם נפרוס לעצמנו את פת הלחם, או נתכסה אנחנו במיטב המחלצות, אם לא נישא עינינו בו זמנית אל רעבונו וצרכיו של הזולת הנזקק. אל מי מי שמביט בנו בעיניים מזוגגות כשהוא בקושי עור ועצמות – וחציו עירום ועריה, ובשארית כוחותיו זועק לעומתנו לעזרה.
כי אם זה נוח לנו או לא, הלילה הזה, צורת האדם הזאת במובנה היותר נוקב ומהדהד, עולה דווקא מתוך תחושת הרעב המחריד, שעולה ומביטה עלינו – כולנו, עמוק מתוך עיניו של אביתר דוד בן גילה, שעודנו שרוי בצרה ובשבייה, במקום האפל ביותר עלי אדמות – במנהרות המצחינים והמחניקים של עזה.
כי מה שאנו רואים שם בתמונות הללו, שכמותן כמעט ולא ראינו מאז מוראות השואה לפני למעלה משמונים שנה, זאת את צורת האדם במובנה היותר מזוקק. שם בתוך כל הזוועה הזאת, עוד ישנו אדם. עוד הרוח והתקווה מפעמת. נר אלוהים נשמת אדם, של אביתר דוד ועוד כתשעה עשר חטופים נוספים, עודנו דולק. וכל זמן שהנר עוד איכשהו דולק, אפשר לתקן. וזאת קריאה וחובה שאין למי מאיתנו, שום זכות והיתר לחמוק הימנה. קול דמי אחינו קוראים אלינו ומשחרים לחיינו, עמוק מתוך האדמה הארורה של עזה. זאת קריאה שהולכת וזועקת מסוף העולם ועד סופו. לית אתר פנוי הימנה.
כך שכמה סימבולי שהתמונות הללו מגיעות אלינו סמוך ונראה אל היממה הזאת של תשעה באב. היום שבו אנחנו לכמה רגעים, כמו נמצאים שם עמו בצרה. לוקחים הפסקה ממסכת הצרכים וסיפוקם האינסופית שלנו. מצטעפים בדומיה של התבוננות פרטית ולאומית עמוקה. שם ברגעים הללו, אנחנו אולי באמת להיות שם עם אחינו – מי שהם בשר מבשרנו, עצם מעצמותינו, בתוך מציאותם המחרידה כבר 667 ימים ברצף. לכמה רגעים אנחנו בוחנים את עצמנו במובן האנושי היותר מזוקק. מנסים להיות כאלו שהם הרבה יותר מאשר מנת ארוחת הבוקר, והתוכניות לארוחת הערב. להשתחרר מקטנות המוחין הזאת, ולהיות כאלו שמסוגלים להיות שם לגמרי בעבורם. להבין בעצמנו כי המציאות שלנו כל כך חסרה ולקויה, כל עת שהם שם נמקים בייסוריהם הנוראיים, גוועים לאיטם ברעב שאין מחריד ונוראי הימנו. שהצער והכאב הזה, יחלחל ויחדור גם עמוק אלינו, אל משמני החיים השאננים שלנו.
אז אני באמת שלא יודע מה נכון או לא נכון לעשות, במצב הכה בלתי אפשרי שנקלענו אליו. מה עוד נותר לעשות מכול מה שכבר נעשה, למזלי כי רב, אני לא שם בצומת קבלת ההחלטות המצמיתה הזאת. אבל דבר אחד ברור לי כשמש בצהרים, שביום שנחזור באמת להתרכז בכרס מדושנת העונג שלנו, המאבק הזה הסתיים. אבל הוא הסתיים לא רק לאותם אומללים שם בעזה, אלא בעבור כולנו כחברה, קהילה וכלאום. כי איזו צידוק יש בו לכול המפעל הזה, עם לא תחושת הסולידריות והמחויבות ההדדית. ביכולת שלנו להיות במקום שמסוגל להזדהות עם המצוקה האנושית שלמולנו. כי זאת בדיוק תמצית עניינו של הצום, להעצים בתוכנו את המחויבות לצרכיהם של זולתנו. להבין שאין שום פשר ואמת בחירות שלנו, בצלחותינו הגדושות, בבגדינו המצודדים, אם אנו לא מסוגלים לעצור לרגע מכול זה, ולשאת את עינינו אל הזולת שבמצוקה. אל מי שלדאבון לב, נשללה ממנו חירותו והוא גווע לאיטו ברעב. לכמה רגעים להיות עמוק בתוך האנושי האינסופי זה. כי לפני שאנחנו מכסים את העירום שלפנינו, אנחנו צריכים להיות במצב של ‘כִּי-תִרְאֶה עָרֹם’, פשוט לראות. אבל כמה זה דורש מאתנו להשתחרר מהמלכוד הזה שלנו בתוך עצמנו וחיינו הקטנים.
אבל המילים היותר משמעויות באות דווקא לאחר מכן: ‘וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם‘, אתם שומעים? כי כשאנחנו מוציאים את האף מהקונכייה האנוכית שלנו, אנחנו בעצם נותנים את תשומת הלב לעצמנו, לבשרנו שלנו. להיות היותר עמוק ופנימי שלנו, המורכב מפסיפס אנושי שהוא רחב לאין ערוך ממציאותנו הפרטית והאגוצנטרית.
אז בלילה הזה אין זעקה נוקבת ותובענית יותר: מִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם! כי הבשר הקמל והמצומק של אביתר, הוא הבשר של כולנו. המצוקה הבלתי נתפסת שהוא חווה שם, כבר 667 ימים כפול 24 שעות כפול 60 דקות כפול שישים שניות, היא המצוקה שלנו – כולנו. ושרק נשכיל להרגיש ולדעת זאת. כל מה שייעשה מכאן ואילך, יהיה כבר יצוק על אדני ההכרה הזאת.
כי אם איננו מסוגלים לראות את אביתר במצוקתו המחרידה, הרי שאיבדנו לא רק את הדרך, אלא גם את תוקף קיומנו המשותף כחברה וקהילה. לא נותר אלא להתחיל מחדש – מתוך הצום, מתוך הרעב, מתוך אותו בשר שאין לנו שום זכות ופריבליגיה להתעלמות.