על מעמד הכניסה בברית בסיני כמעמד מטרים לקבלת התורה. מאמר לפרשת משפטים1 min read

בשולי פרשתנו – פרשת משפטים, אנו מוצאים רצף של פסוקים שלכאורה אין להם כל קשר אל האמור לאורכה של הפרשה כולה. אלו הם פסוקים חידתיים שבמאמר הקרוב אנסה לשפוך ולו מעט אור – בניסיון להאיר את פשרם ולהתחקות אחר הרעיון הגלום בהם.

וכך ל׳ הכתובים:

וְאֶל-מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל-ה׳, אַתָּה וְאַהֲרֹן, נָדָב וַאֲבִיהוּא, וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק. וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל-ה׳, וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ; וְהָעָם, לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ. וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל-דִּבְרֵי ה׳ וְאֵת כָּל-הַמִּשְׁפָּטִים; וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה׳ – נַעֲשֶׂה. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל-דִּבְרֵי ה׳, וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר; וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה, לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלַח אֶת-נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת; וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה׳ – פָּרִים. וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם, וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת; וַחֲצִי הַדָּם, זָרַק עַל-הַמִּזְבֵּחַ. וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַדָּם, וַיִּזְרֹק עַל-הָעָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה דַם-הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה׳ עִמָּכֶם, עַל כָּל-הַדְּבָרִים, הָאֵלֶּה.

שמות כ״ד:א׳-ח׳

האירוע הזה כולו, מראשיתו ועד סופו, אינו ברור דיו. מה טיבו? מתי בדיוק התרחש, ואיך הוא מתחבר לאירוע המרכזי של מתן עשרת הדיברות?

ותחילה אומר, שכול דבריי בהקשר זה, יהיו לפי אורח פרשנותו של רש״י על הכתובים האמורים בפר׳ משפטים. וכך דברי רש״י שם:

״ואל משה אמר עלה” – פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות ובד’ בסיון נאמרה לו עלה

רש״י על שמות כ״ד:א׳

ראייה זו של רש״י משבשבת למעשה את סדר הדברים, היא ממצבת את פסוקים אלו לא רק לקודמים לפרשת משפטים (שהם נמצאים בסיומה, עובדה הדורשת הטעמה שבעתיים), אלא אף קודם למעמד קבלת התורה האמור בפרשה יתרו הקודמת.

נראה א״כ לומר כי למעשה שני מעמדים שונים ונפרדים התקיימו בסיני, המעמד הראשון: מעמד הכניסה בברית. ואילו המעמד השני היה: קבלת התורה מפי הגבורה. אלו הם שני מעמדים שבהחלט נושקים ואף נובעים זה מתוך זה, אך בו זמנית לכ״א מהם אפיון טקסי מסוים משל עצמו. ואנסה להסביר:

ישנו לטעמי בלבול מאוד עמוק בין שני מונחים קרובים אך שונים מאוד זה מזה. לא הרי ״קבלת מצוות״ כ״קבלת עול תורה ומצוות״. את הראשון אני מזהה כקבלה בפועל של מערכת החוקים היהודית וכל המסתעף הימנה, אך זהו שלב שהוא מתקדם ולמעשה סופי, אשר לו שלב מטרים, וזהו קבלת העול תורה ומצוות, כאן לא מדובר בקבלה של שום דבר אופרטיבי, אלא קונספטואלי. מושג העול נושא בחובו את תמצית ערך האחריות והמחויבות היהודית, הוי אומר, להיות יהודי משמעה להיות מחויב. זאת ההגדרה הבסיסית ביותר של היְהוּדִיּוּת עוד לפני שאנו מדברים על היהדות. וכאן באים אנו לרעיון הכניסה בברית, כי המחויבות והברית, הנם כתרי רעי דלא מתפרשי.  

להתרחשות הכניסה בברית ישנם מאפיינים סקרמנטיים מובהקים, שתכליתם להכניס את בני האומה היהודית תחת כנפי השכינה, וכמו להטמיע עליהם לנצח, את שם ישראל. הוי אומר, על העם היהודי להגיע כבר למעמד שבא מיד לאחר מכן, קבלת התורה, כשהם כבר חתומים בשם ישראל. כך היא תצורת קבלתם את התורה, כיהודים. ההתראות הראשונה, הבלתי אמצעית, שעליה קורא משה בס׳ דברים: ׳פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה׳ עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ׳, נעשית כאשר מקבלי התורה המתראים עם פני האלוהים, כבר נושאים על עצמם את שם ישראל.

ובאם נכונים דברינו אלה, הרי שכול עניין הבדלת המחנות וסדר ההתקדשות, אינו רק בבחי׳ הכנה למעמד קבלת התורה, אלא נושא אופי תכליתי כשלעצמו. דהיינו, אותה קביעה של: ׳וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ׳, באה כהוראה אופרטיבית מידית, כאשר מימושה הוא באופן שבו מקבל העם היהודי על עצמו, את המתכונת של הסדר הלאומי, ההיררכיה המובנית בו, יחסי הכוחות וכו׳. וננסה להתחקות אחר הכתובים הרלוונטיים המגוללים את סדר הדברים בהקשר זה:

וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי–וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ:  אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תְּדַבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם; וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה׳. וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה; וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל-ה׳. וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל-מֹשֶׁה, הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם; וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל-ה׳. וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל-מֹשֶׁה לֵךְ אֶל-הָעָם, וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר; וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי: כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי, יֵרֵד ה׳ לְעֵינֵי כָל-הָעָם–עַל-הַר סִינָי. וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב לֵאמֹר, הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ: כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהָר, מוֹת יוּמָת. לֹא-תִגַּע בּוֹ יָד, כִּי-סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ-יָרֹה יִיָּרֶה–אִם-בְּהֵמָה אִם-אִישׁ, לֹא יִחְיֶה; בִּמְשֹׁךְ, הַיֹּבֵל, הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר. וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן-הָהָר, אֶל-הָעָם; וַיְקַדֵּשׁ, אֶת-הָעָם, וַיְכַבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם. וַיֹּאמֶר, אֶל-הָעָם, הֱיוּ נְכֹנִים, לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים: אַל-תִּגְּשׁוּ, אֶל-אִשָּׁה. וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים, מִן-הַמַּחֲנֶה; וַיִּתְיַצְּבוּ, בְּתַחְתִּית הָהָר. וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה׳, בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד. וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. וַיֵּרֶד ה׳ עַל-הַר סִינַי, אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַיִּקְרָא ה׳ לְמֹשֶׁה אֶל-רֹאשׁ הָהָר, וַיַּעַל מֹשֶׁה. וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל-מֹשֶׁה, רֵד הָעֵד בָּעָם:  פֶּן-יֶהֶרְסוּ אֶל-ה׳ לִרְאוֹת, וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב. וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל-ה׳, יִתְקַדָּשׁוּ: פֶּן-יִפְרֹץ בָּהֶם ה׳. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-ה׳, לֹא-יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל-הַר סִינָי: כִּי-אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ, לֵאמֹר, הַגְבֵּל אֶת-הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה׳ לֶךְ-רֵד, וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ; וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם, אַל-יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹות אֶל-ה׳–פֶּן-יִפְרָץ-בָּם. וַיֵּרֶד מֹשֶׁה, אֶל-הָעָם; וַיֹּאמֶר, אֲלֵהֶם

שמות י״ט:ה׳-כה׳

בחרתי להביא כאן את כל רצף הכתובים האמורים, כי יש בהם חוסר בהירות מובנה. מה פשר כל אותו דיאלוג הולך ושב שמתקיים בין האלוהים למשה רבינו? נראה לומר שלפנינו סדרה של הוראות, שתכליתן להעמיד את העם היהודי בפני המתכונת הדתית-לאומית המכוונת שעליהם לקבל עצמם, זאת בכדי שהם יוכלו להגיע כיהודים במובן הכי עמוק ובסיסי של מה שהזהות הזאת נושאת בחובה. את קווי המתאר הזהותיים הללו כפי שמופיעים בכתובים אלו, ניתן לאפיין בשתי קטגוריות מרכזיות: הערכי/אתי, והחברתי-לאומי.

כבר בכתוב הפותח מוצאים אנו לאלתר ההוראה הנחרצת: ׳וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים׳. הכתוב מדבר במכוון באופן היותר כללי ועקרוני, והוא מורה בעדנו על חובת הציות. יש משהו חריג בביטוי ׳לשמוע בקול׳, בעוד שלכאורה הניסוח הנכון הוא ׳לשמוע את קול׳. הקול הוא הנוכחות של הגילוי במרחב. ה׳שמיעה בקול׳, היא תמצית החוויה הסובייקטיבית. זאת קבלה של הלעומת שמחוצה לי, המהדהד וכמו סודק את האוטונומיה המבוצרת של הסובייקט. השמיעה בקול קוראת להיענות והצטרפות. בשמיעה בקול מוכמנת ההכרעה מוסרית/קיומית, צניעות והרכנת ראש. הוי אומר, הקול שאנו שומעים בו, אינו מופיע כפנומן ווקאלי חיצון, אלא כהתגלות פנימית העולה ומוכרעת בתוכנו.

הייחודיות הלאומית של האומה היהודית, אינה נעוצה ביכולתם לשמוע ׳את׳ הקולות, אלא בקולם בדייקא. זה מה שמזכה אותם בהבטחה של ׳והייתם לי סגולה מכול העמים׳, למעשה גם נעוצה יכולתם להבטיח ולשמר את הייחודיות הזו לאורך זמן. ובל׳ הכתוב: ׳ושמרתם את בריתי׳. כי זאת היא למעשה ליבתה המהותית של הברית המבטיחה את הנצחת הייחודיות הזו ברוח הלאומית. ׳ושמרתם את בריתי׳, זאת התוספת שבאה לאלתר, מורה בעדנו על התובענות הנמתחת והולכת, אינה מרפה, ממשיכה להדהד באוזננו בכול נקודת זמן, ממצבת את הברית כהכרעה שמיעתית נתונה מתמדת.

וכאן מן הראוי להרחיב את הדיבור בעניינו של מושג הברית. זהו לטעמי, הבשורה החדשנית/ייחודית אמתית בכול הנוגע לתפיסת הלאומיות היהודית. למעשה ניתן לראות בכול אותו מעמד מטרים שאנו עוסקים בו ומגולל בדברי הכתובים האמורים, כמעמד הכניסה בברית. קווי המתאר המשורטטים בכתובים אלו, ואשר כאמור נטענים בראייתי במושג הברית, הנם ההמצאה היהודית הגדולה ביותר בכול הזמנים. זאת מן הכלאה שאין לה אח ורע, בין דת ללאומיות, בין האתוס אל המיתוס המשותף. אלוהים אינו מסתפק בגוונים אתניים קלאסיים, הבאים לידי ביטוי בשפה, תרבות, זיכרון היסטורי וכיו״ב, אלא כמו מטמיע בתוך המתכונת הלאומית הזו, את אלמנט המחויבות. אם נרצה, את הברית. בראייה הזו, להיות יהודי, היינו, להיות מחויב! המהות היהודית דורשת הכרעה, או בל׳ המדויקת יותר, כריתה.

המושג ׳כריתה׳ קשור בטבורו בעניינה של הברית. אין כאן התקשרות גרידא, אלא כזו הנוגעת בנקודת הראשית, אלמנטרית, של הקיום. לאורך שנות חייו קושר עצמו, עם אנשים/קהלים שונים, אך רק עם מעטים מאוד, הוא קושר את גורלו. אך את זו האחרונה, אנו רואים ככריתת ברית, באשר היא בהגדרתה, תובעת וויתור, הכרעה, כריתה. כאן האדם לוקח את תמצית קיומו, וכמו עוקדה על מזבח ההתקשרות, משעבדה כערבה בהתקשרות המתכוננת. כך מוטמעת המחויבות, כיסוד אתי, אינהרנטי, בהוויה המשותפת. זאת יצירת שותפות במובנה היותר עמוק ומכוון. באופן שכזה, מקבלת ההתקשרות ממד מטמורפוזי מובהק. הווית האדם הנכנס בברית, אינה עוד מה שהייתה קודם. היא עקודה כעת, יצוקה בבסיסה, ביסוד הברית.  הכול נושק ומכותב לעומתה.

ובינו נא זאת, בל׳ שפתנו הקדומה, אין ברית בלא כריתה, אין ברית בלא ריאקציה של קנאות, של ׳חרב נוקמת׳ המרחפת ממעל, וכמו תובעת את היסוד הקיומי המוטמע כתלוי ועומד, בכינונה ושימורה המכוון של הברית. הלאומיות בהקשר הזה משמשת כמצע קיומי. הקולקטיב לעולם עניינו מרחב המימוש, הקרקע עליו יצוק היחיד, פועל בו ומתגדל הימנו. כך שאם הכרעת הברית, נמצאת במישור השמיעתי, זה היותר אישי וסובייקטיבי, המרכין ראש של קשב והכנעה לעומת ה׳בקול׳ המהדהד, הגשמתה של הברית, היינו יסוד הכריתה שתלוי לעומתה, לעולם נעוץ בקיום עצמו. הוי אומר, בקהילה, בהצטרפות האתנית. הלאומיות היא הערב הגדול לשמירת הברית.

מקוצר היריעה אוסיף ואציין כי הברית לעולם נוגעת בבסיס הקיומי היותר ראשוני של כורתיה. וכפי שמרומז בדברי הרמב״ן בפר׳ נח (בראשית ו׳ יח׳): ״הברית מעולם היא והמלה נגזרת מן בראשית ברא אלוהים״. הוי אומר, הבאים בברית כביכול מכוננים הוויה חדשה מיוחדת הנגזרת מתוקף הצטרפותם ומחויבותם זל״ז. יש הרבה מה להאריך בהקשר זה, אך כעת רק אומר, כי רעיון זה מתכתב ישירות עם זיקתה של הברית לעניין המיניות, ככזו שנושאת בחובה את תמצית ההוויה וראשיתה. אותה הכריתה המתחייבת בברית, זיקתה היא אל המיניות, היא חותכת בבשר החי של המיניות, תובעת את ההקרבה של ההיות הפשוט כמות שהוא, לטובת היות שחקוק בברית ומחויב לו. או במילים אחרות, מחויבות אמת עניינה כמעט בהכרח החלה (והכלה) דוגמטית בתוך המרחב המיני. זאת כמובן הסיבה מדוע הברית היהודית הראשונית של אברהם אבינו ע״ה חלה במיניות, כך הופך הרך הנימול להיות חלק מקהילת הברית. אך אין די בכך, בשלב הבשלות המינית של הילד (גיל 13) עובר הברית לשלב האופרטיבי והממשי, כאשר הוא נכנס באופן פורמלי ב״עול תורה ומצוות״ (גם הקשר המיני-הבינאישי העמוק, בין בני זוג, נוגע בבסיסו בעניין המיני. אך ע״כ יש להרחיב בפנ״ע).

זאת הסיבה מדוע הביטוי הממשי לכניסה בברית שקדמה לקבלת התורה, בא לידי ביטוי בדמות ההגבלה המינית שנגזרה על בני האומה היהודית, כך מתגלמת הברית כהקרבה בבשר החי של הווייתם. אך באותה מידה בדיוק, גם בצדו השני של התהליך, כאשר הוא מגיע אל סיומו, דהיינו, הם גם נכנסו בברית (במעמד הראשון, וגם קיבלו את המצוות (במעמד קבלת התורה), ההחלה הממשית באה לידי ביטוי במיניות הקדושה העדכנית של הווייתם. ומכאן נבע ציוויו של האלוהים למשה: ״לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם״ (דברים ה׳ כו׳) וכפי שכבר נאמר ע״כ בתלמוד (ע״ז ה׳ ע״א): ״למצוות עונה״.

וכמה הדברים מאירים ושמחים מתוך דברי הרמב״ם הידועים בריש הל׳ אישות:

קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה. כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל: שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים, ואח”כ תהיה לו לאשה, שנאמר: כי יקח איש אשה ובא אליה.

רמב״ם, הלכות אישות פרק א׳ הלכה א׳

ושם בהל׳ ד׳ כתב עוד:

קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו, וזו היא הנקראת קדשה. משנתנה התורה נאסרה הקדשה, שנאמר: לא תהיה קדשה מבנות ישראל. לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה.

רמב״ם, הלכות אישות פרק א׳ הלכה ד׳

וכבר תמהו כולם מדוע דווקא את הל׳ אישות בחר הרמב״ם לפתוח בהקדמה שכזו המבחינה בין קודם למתן תורה ולאחריה, והלא כל המצוות והחוקים כולם התחדשו במתן תורה? אלא כי לפי דברינו עצם עניין הברית מובנה בהחלתה של המיניות הקדושה על פני המיניות הטבעית/ספונטנית. זאת היא למעשה ליבתו של מעמד הר סיני כמעמד הכניסה בברית.

וכמה יפה לאור הדברים האמורים לקרוא שוב את הכתובים בהם פתחנו:  

וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל-דִּבְרֵי ה׳, וְאֵת כָּל-הַמִּשְׁפָּטִים; וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה׳, נַעֲשֶׂה. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל-דִּבְרֵי ה׳, וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר; וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה, לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלַח אֶת-נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת; וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים, לַה׳—פָּרִים, וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם, וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת; וַחֲצִי הַדָּם, זָרַק עַל-הַמִּזְבֵּחַ. וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַדָּם, וַיִּזְרֹק עַל-הָעָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה דַם-הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה׳ עִמָּכֶם, עַל כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה״.

שמות כ״ד:ג׳-ח׳

משה מביא בפני האומה היהודית כל אותם הוראות של הגבלה (לאומית, מינית) הכרוכות בכניסה בברית, ומה המשמעות התובענית של קבלת העול תורה ומצוות, ואו אז כל עם עונים לעומתו קול אחד: ״כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה, נַעֲשֶׂה״ זאת היא למעשה נקודת קבלת העול (וזהו העניין בעומקו של הקדמת הנעשה לנשמע). כעת כול שנותר הוא לחקוק בסלע (במובן היותר ממשי) את המחויבות הזו, להפוך אותה למשהו קבוע שאינו בר חלוף. ומכאן עניין הצבת המצבות לשנים עשר שבטי ישראל. לאחר מכן מגיע שלב הקרבת קרבנות הברית, עם דגש על הדם וכל הריטואל שנעשה בו. הדם מסמל את ההוויה בתמציתה הראשונית, כל׳ הכתוב: ״הדם הוא הנפש״. לאחר שמשה משלים את הקרבת הקרבנות, מגיע החלק הריטואלי האחרון, שבו משה זורק את הדם על בני ישראל, זהו ביטוי עמוק לאופן שבו בני האומה היהודית כסובייקטים הופכים להיות אובייקטים חיים של הברית, מחויבות שצרובה בגופם ממש (דבר המתחבר אף לברית שהם עברו קודם ליציאתם ממצרים. אך ע״כ יש להאריך בנפרד). ומכאן אנו מגיעים להצהרה האחרונה ההדדית החותמת את טקס הכניסה בברית:

וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַדָּם, וַיִּזְרֹק עַל-הָעָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה דַם-הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה׳ עִמָּכֶם, עַל כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

שמות כ״ד:ז׳-ח׳

הצהרת המחויבות האתית, הופכת להיות מתורגמת לדם, לממשות בשרנית, הכרותה ב״בראשית ברא אלוהים״ הפרטיקולרי והמיוחד לאומה היהודית.  

גם כל עניין הגבלת ההר וקידושו, קשור בטבורו לעניין המחויבות והאחריות. למעשה

מאמר זה הוא חלק מחיבור נרחב עליו אני שוקד בימים אלו העוסק בעניין הגיור כתהליך ההצטרפות אל האומה היהודית. על הרעיון המרכזי של החיבור, ניסיתי להצביע גם כאן במאמר זה, ולפיו ישנה אבחנה ברורה בין קבלת מצוות לקבלת ״עול תורה ומצוות״! ובעובדה שההיות היהודי והכניסה בברית, מחייבת את האחריות וקבלת העול, כאשר החלק הנוסף הוא כבר קבלת המצוות בעצמם, אבל זה אירוע שמתרחש כאשר ״המקבל״ הוא כבר חלק מקהילת הברית ויהודי לכול דבר ועניין.

מקווה שיעלה בידי לסיים את החיבור האמור בזמן הקרוב, ולפרסמו מעל גבי במה זו בצורה הנאותה.

שבת שלום ומבורכת.